אחרי שהיינו עוצרים בן אדם, היינו כופתים את הידיים שלו עם אזיקון וקושרים את העיניים שלו בפלנלית ומובילים אותו לבסיס. המטרה הייתה שהוא לא יוכל להתנגד וגם שלא יראה את הבסיס ולא יראה את הדרך לבסיס ולא יראה את החיילים. בשלב הזה זה כמו בן אדם שהוא בידיים שלך והוא לא יכול לעשות שום דבר. קרה מקרה אחד שראיתי שניצלו את זה להוציא את הזעם שלהם.חבר שלי תפס את המבוקש והוביל אותו לתוך האביר הממוגן ששימש אותנו, ובדרך הוא ניצל את זה שהוא לא רואה כלום ולא יכול להתנגד ודי גרם לו להתנגש כל מיני חפצים בדרך. בהתחלה זה היה בדלת של האביר, זו דלת כבדה, ואחרי זה כשהוא הכניס אותו הוא בכוונה לא אמר לו להיזהר על הראש, וכשהוא התרומם הוא פגע עם הראש בתקרה של האביר. אני זוכר שתפסתי באותו רגע את החבר שלי והצמדתי אותו לקיר.הוא עשה עבודה שלא הייתה עבודתו. העבודה שלו הייתה להביא את הבן אדם שביקשו ממנו, ו(הוא) החליט לפרוק עליו זעם.

קצינים ידעו על מקרים כאלה? הקצינים ידעו על זה אם הם ראו את זה באותו רגע.

והיה טיפול משמעתי? כן, בהחלט.ברמה של מ"פ. לא היה פה מצ"ח כי זה לא משהו שכל כך קל להוכיח אותו. אנחנו היינו פותרים את הדברים האלה בינינו. בסיום כל מבצע היה תחקיר די מדוקדק, כמה שעות לפעמים. לא היה מצ"ח אבל זה היה יכול להגיע לרמה שמ"פ יכול להחליט שהוא מעיף את החייל הזה על תפקוד מקצועי.היו חיילים שלא המשיכו את השירות המבצעי שלהם.

בגלל התנהגות לא ראויה? או שהם נכנסו לפלונטר והלם שהם לא יכלו לתפקד יותר.היו אנשים שנכנסו לחרדות בתקופה הזאת. הרבה מאוד חרדות.לפעמים הפגיעה (באוכלוסייה אזרחית) היא בלתי נמנעת מתוך ההתנהלות של הצבא.