היו לנו כל מיני מצבים של עבודה מאוד מפוקפקת בתוך שטחי A (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית). אם זה אומר להיכנס ביום שישי, כשהשוק הומה, בטובס למשל, לעשות צ'קפוסט - מחסום פתע - באמצע הכפר. באחת הפעמים, הגענו לעשות מחסום פתע כזה ביום שישי בבוקר, והתחלנו להתפרס בצורה של מחסום: לבדוק רכבים, כל רכב שעובר. שלוש מאות מטר מאיתנו נוצרה הפגנה קטנה של ילדים שזורקים אבנים לכיוון שלנו, אבל מגיעים אולי למרחק של עשר מטר, ולא פוגעים בנו. מתחילים לקלל אותנו והכל. במקביל מתחילה גם התקהלות של אנשים. כמובן שזה מלווה בכיוון נשק לכיוון הילדים, לצורך הגנה תקרא לזה.

מה הייתה מטרת המחסום?להראות נוכחות של צה"ל באמצע הכפר. באמצע הכפר, באמצע שנשים הולכות לקניות, באמצע שילדים משחקים, פשוט להראות נוכחות. וזה להיכנס לתוך מרקחת אש שתוך שניה לא ידענו אם אנחנו הולכים לחטוף שם. בסופו של דבר יצאנו מזה בלי פגע, בלי שקרה שום דבר, אבל היה שם מקרה של חמימות מוח מצד המ"פ. הוא ביקש ממטוליסט (חייל שלנשקו מוצמד מטול רימונים) מהפלוגה שירה רימון אלפ"ה (אמצעים לפיזור הפגנות) לכיוון המפגינים, הילדים. המטוליסט סירב, ואחר כך הוא קיבל יחס נוראי מצד המ"פ. הוא לא קיבל עונש, כי המ"פ ידע שזו פקודה לא חוקית, אבל הוא קיבל יחס מאוד מגעיל מצד הסגל. בסופו של דבר ככה זה נגמר. עוד סיפור זה להיכנס לטובס בשלוש לפנות בוקר בספארי (משאית משוריינת המשמשת לניוד חיילים), עם רימוני הלם ופשוט להתחיל לזרוק ברחוב. סתם. מעיר את האנשים.

לאיזו מטרה?"אנחנו פה. צה"ל פה." בגדול, אמרו לנו שיש איזה מחבל, שאם הוא ישמע נוכחות של צה"ל בכפר אז אולי הוא יצא החוצה. אף פעם הוא לא יצא. מסתבר שבדיעבד המטרה הייתה פשוט להראות לאוכלוסיה שצה"ל נמצא פה. וזו מדיניות שחוזרת, "צה"ל פה בשטחים ואנחנו ממרים לכם את החיים עד שתחליטו להפסיק את הטרור". מבחינת צה"ל אין עם זה בעיה. אנחנו שזרקנו את הרימונים לא הבנו למה לעשות את זה. זרקנו רימון, שמענו בום וראינו אנשים מתעוררים. כשחזרנו היו אומרים לנו: "יופי של פעולה", אבל אנחנו לא הבנו למה. זה היה כל יום. כל פעם כוח אחר מהפלוגה. חלק מהשגרה. חלק מההווי. לא הווי חיובי במיוחד.