אתה בבה"ד 1, מגיעים הרבה חניכים. חבר'ה מגיעים מעזה, מרמאללה, משכם. קודם כל, המציאות העזתית, שיורים בכל מה שזז. יש קו אדום שהוגדר, כל מה שעובר אותו יורים בו, אין בכלל שיקול דעת, שזה בעיניי גם אחד הדברים הנוראיים. אני לא הייתי שם, אני מדבר מבחוץ, זה הפריבילגיה של לדבר מבחוץ. מה שהוטמע כל כך חזק בזה, שאלה הפקודות וזה מה שעושים, ואין שום שיקול דעת, אין שום גמישות לפקודות.

זה היחס של הצוערים מגבעתי שמגיעים? כן. החבר אולי הכי טוב שלי מהצבא, היו לי המון ויכוחים איתו על זה. אם אני אומר שאם עכשיו מגיעה אישה, ילד, משהו – דיברנו על זה הרבה אחרי הסיפור עם הילדה עם התרמיל והמ"פ שם, עם הווידוא הריגה (פרשת אימאן אל-המאס מרפיח שנהרגה מירי של כוחות גבעתי בסמוך לגדר ברפיח באוקטובר 04'), היו לנו ככה ויכוחים על זה תמיד – אני אומר שאני על ילדה כזו מוכן לקחת את הסיכון ולהתקרב אליה. כן, אני יודע שתיאורטית היא יכולה להתפוצץ עליי, זה אומר שאני מסכן את החיילים שלי. בעיניי, בשביל זה אנחנו חיילים. אז אחי, אם ככה, אם לא לסכן את החיילים שלי, אז בוא נהרוג את כולם, נשלח אותם לים, זה הקצה התיאורטי של זה. התפיסה הזאת, והוא באמת בחור, הוא לא מאלה שיעשו את הפיפס הכי קטן במחסום וישמרו על המוסריות הכי גבוהה, אבל כל כך מוטמע לו חזק שזה הקו האדום ומי שעובר אותו יורים בו כי אלה הפקודות. ברור לי שאלה הפקודות וזה מה שאני אעשה אבל אם עכשיו יש ילדה עם תרמיל אז אני אמצע פתרון אחר לפני שאני יורה בה ויש עשרת אלפים פתרונות. אבל שוב, אני מבחוץ.

בבה"ד, מה הגישה שלהם, מה השיח? איך הם מתייחסים לדברים האלה? קודם כל לא מתייחסים מספיק, אני חושב. כמפק"ץ יכול להיות שאני לא הייתי חלק מהשיח הזה, אבל חד משמעית אני זוכר אז שאני חשבתי שלא מתייחסים לזה מספיק בקורס (...) בקורס קצינים אני ממש לא זוכר שהתעסקנו בזה הרבה. פעם אחת, באחת ההקפצות, הייתי עם הצוות שלי, לא זוכר את השם של הכפר, מדרום לחברון, צומת הכבשים שם, משהו.

דורא? על הצומת ממש, אולי זה אפילו נחשב לפרברי חברון. וכולה תפסנו בית, לא עשינו כלום. יושבים בבית וזה. זה קורס קצינים אז מאוד מוסריים, לא יודע איך להגיד את זה, יש רף מוסריות גבוה. זה נכון, זה כן רמה יותר גבוהה, אבל לא צריך להפריז בזה. אז בדברים הקטנים, של לא להשעין נשק על הקיר למשל, שם יש ויכוחונים קטנים כאלה.

מה זאת אומרת? זה אומר: "לא, אל תשעינו את הנשקים על הקירות שלא פה ולא שם", וזה אומר: "מה אתם מבלבלים את המוח, מה העניין, לא צריך להיסחף". ביחס למשפחה, אז שוב, אני תמיד בדברים האלה די רך. עכשיו האבא רוצה לעלות לקחת משהו, אז זה מיד: "מה פתאום, וזה כמובן, זה סיכון בטחוני, הוא יראה איפה אנחנו, מה אנחנו". פייר, בעיניי זה שטויות, זה חארטה. אפשר לתת לו לעלות לקחת משהו. הוא במילא נעול בחדר למטה. הם לא סתם היו נעולים, הם היו אצל השכנים, בני דודים, אני לא זוכר כל כך. אז שוב, אתה רואה את היחס של זה שמיד צועק עליו לעוף ו"אל תתקרב" ויש את היחס של זה שמדבר ומאוד לא נעים לו אבל מסלק אותו, ויש את זה שנותן לו לעלות. זה בדברים הקטנים.