איך היחסים של הצבא עם המתנחלים, כפי שאת חווית אותם? טוב, דבר ראשון זה היה קשור לתקופות, תקופות של המח"ט. אם המח"ט היה בעד המתנחלים או פחות בעד המתנחלים, וכן הלאה.

כשאת הגעת המח"ט היה נעם תיבון? נכון, והוא עוד הרחיק את עצמו מהם קצת.

במה זה התבטא? זה התבטא במח"ט הבא (דרור ויינברג), שמאוד קירב את עצמו. הלך לארוחות שישי אצל המתנחלים, אצל משפחות וכן הלאה. אצל תיבון זה לא היה כל כך לא היה כל כך מזה. הוא אפילו אמר, נתן פקודה כזאת לא רשמית, אבל הוראה כזאת לחיילים שמשרתים בעיר, לא לקבל מהם (מהמתנחלים) כל הזמן. היו סיפורים כאלה שהם בערב שבת באו לחיילים ששמרו בעיר וחילקו שתייה וממתקים ודברים כאלה, עוגות לשבת, ויום אחרי זה התפרעו נגד פלסטינים ואמרו להם, לחיילים: מה אתם עושים? אנחנו חברים שלכם, הרי אתמול היינו ביחד. יחסים כאלה. בגדול אי אפשר היה להיות נגד המתנחלים או לא להתקרב אליהם, כי עבדנו איתם כל הזמן. אם זה בקרית ארבע, לקנות אצלם במכולת ובשווארמה ובפיצה, או אם זה לעמוד באיזה במחסום והם עוברים ונותנים לך ארטיקים אז אתה נורא שמח. ויום אחרי זה אתה צרך להגיד להם: עד כאן, תעצרו, תפסיקו, או משהו, איזה שהם חיכוכים, אז זה קצת יותר קשה. אז היו מקרים שהם ניצלו את זה כביכול. דיברו על זה בישיבות, הערכות מצב.

היית יושבת בהערכות מצב? לפעמים, כשהמפקד שלי לא היה הולך. אבל שנאתי אותן כי דבר ראשון לא הבנתי שום דבר. אני לא באתי משום רקע מבצעי, לא היה לי מושג.

מי יושב שם? יושב שם באופן קבוע המח"ט, מודיעין, קצין אג"ם, קשר, כל אגף מרכזי בחטיבה. וכל אחד מספר קצת על הבעיות שלו, "יש בית פה שזה, אני צריך אישור הריסה".

מה זאת אומרת? אני לא הבנתי, זה גם לא היה קשור אליי. זה היה יותר קריטי כשדיברו על איזשהו מבצע והיה בא איזה נציג מקרית ארבע או מחברון, היה אז בואניש (יצחק בואניש), גם הוא נהרג בציר המתפללים. הוא היה שמה נציג של הרפואה האזרחית, לפעמים גם היה יושב שם, אם היה מדובר במבצע שקשור לעיר, והיה אומר: "לא, עדיף ככה וככה, הצבא יתפוס משהו פחות מרכזי, משהו במעגל – אני יודעת, מעגל קדמי, מעגל אחורי, אני לא יודעת איך קראו לזה כבר – אנחנו נתפוס, כלומר אנחנו האזרחים, נתפוס משהו יותר קדמי כדי לפנות. כאילו, הוא שלט שם יותר בעניינים".

והיו יוצאים מבצעים כשהם היו כוח החילוץ של הצבא? כן.