פצוע?כן. הוא הגיע פעם אחת עם ילד עם כל החזה שותת דם, חייב להגיע לבית חולים. עשינו לו בדיקה מאוד זריזה, שילחנו אותו לדרכו. אחרי שעה הוא חוזר עם אוטו מלא נוסעים, נוסע חזרה לכיוון השני. למחרת הוא מגיע עם ילד אחר, שהיד שלו שבורה. אז אתה יודע, זאת אומרת, מה? אתה שובר להם את הידיים לפני שאתה בא? כאילו, מה זה? ובפעם השלישית אתה כבר כל כך אטום שאתה אומר לו: טוב, תחכה, אתה לא עובר, אני אקרא לאמבולנס. ואותו ילד שכרגע סובל ופצוע ולא משנה מה – כנראה שאם זה היה מקרה של חיים ומוות אז הוא היה עובר – אבל אותו ילד כשרגע עם יד שבורה, רגל חתוכה, לא משנה מה, הוא כרגע סובל. ולוקח לאמבולנס, אתה מודיע לחמ"ל, החמ"ל מודיע למת"ק, המת"ק מודיעים לרשות, אני יודע מה, מד"א הפלסטיני, איך שזה לא יהיה, הם מבקשים מהבית חולים הקרוב לשלוח אמבולנס, והאמבולנס הראשון שפנוי נוסע. זאת אומרת, זה סיפור של שעה.

שעה?שעה, אני יודע, זה משתנה.

אז הזמנתם אמבולנס?כן, הזמנו אמבולנס דרך החמ"ל וגם זה היה סיפור בהתחלה. כי החמ"ל לא רצה להזמין אמבולנס. ישב בחמ"ל בחור מאוד ימני. הוא לא רצה להזמין אמבולנס, ו"מה קרה? שיילך ברגל", ואמרנו לו שיחפש את החברים שלו ושיזמין אמבולנס, וזה הנוהל. הוא חטף אחר כך מהקצין של המוצב בראש על זה, אבל לא משנה. אבל אותו ילד יושב ומחכה עם דמעות בעיניים במחסום שיגיע האמבולנס. ועוד פעם, זה לא ברמה של סכנת חיים, אבל זה יושב עליך. והקטע הנוראי הוא שזה לא יושב עליך באותו רגע, כי אתה כביכול צודק. זה יושב עליך אחרי. (...) לוקחים אותנו, כשאנחנו מגיעים לצבא בתור טירונים, עושים לנו חצי שנה הכשרה, טוחנים לנו את השכל על איך לכבוש גבעה בזמן מלחמה. אף אחד מעולם לא דיבר איתי על התמודדות בשטחים. אף אחד מעולם – מעולם – לא הכין אותי לסיטואציה שבה אני אצטרך להחליט בין חיים של ילד לגורל ביטחון המדינה. וככה, וכשאתה שם זה ככה. אם אתה תעביר כל אחד שיגיע עם ילד עם יד שבורה, אתה תעביר מחבלים בבן אדם השלישי. אין להם מעצורים. הם לא יעצרו בכלום, הם פשוט לא יעצרו בכלום. אז אתה צריך לבחור בין, כאילו, זה הזוי. זה היה מחסום איקס. ככה הוא היה נראה. אני לא יכול להגיד שזה עשה עימי טוב, המחסום הזה.