הייתי בקו בבקה ממש כשהתחילה האינתיפדה כלומר, ממש שבת אחת, שבוע אחד אתה רואה כפר שוקק מלא חיים הכל מלא בישראלים שעושים שופינג בשבת. ואח"כ פונקציה של מהומות ויש כזה סוויצ' שפתאום, שהמקום הופך לעיר רפאים שאף אחד לא מעיז לצאת מהבית... כעיקרון אתה במחסום והכביש הראשי של הכפר זה גם הכביש שמביא למבוא דותן וחרמש והיינו צריכים לשמור את הציר פתוח כדי שילכו כדי שישאר פתוח ומידי פעם הם היו הפלסטינים היו באים וממרחק לא גדול מהמחסום היו שמים צמב"רים (צמיגים בוערים), והיו שמים מכל הבא ליד צמיגים, רהיטים הכל חוסמים לפעמים היו עושים כמה כאלה מרחק של כמה מאות מטרים מהמחסום לא יותר מידי גדול והנוהג בדבר כזה שהיה צריך לפנות לפתוח את זה וההיגיון שעמד מאחורי זה שלא אנחנו נעשה את זה כי זה מסוכן מידי שאנחנו נעשה את זה כי אי אפשר לדעת אם יש מטען בפנים אי אפשר לדעת אם יש צלף שעומד על אחת הגבעות ומחכה שנתכופף ולא נהיה מוכנים ואז ירה עלינו אלא ההגיון היה לתפוס פשוט אנשים רנדומלים ברחוב ולהסביר להם שהם צריכים לעשות את זה. תפסנו כל מיני אנשים פשוט כאילו תלוי מי היה שם בדיוק באותו זמן. לפעמים זה היה סתם אנשים מבוגרים לפעמים זה היה סתם אנשים שעברו ברחוב והסיפור שלי שפעם אחת תפסנו ילד לא ילד גדול ילד בן...עשר או שתים עשרה משהו כזה והסברנו לו בעזרת זה שאנחנו מצביעים עם הקנה של הרובה מה הוא צריך לעשות כלומר אם מניפים את הרובה מסמנים לו מה צריך לעשות והמצב שנוצר כאילו יש שם ילד קטן מאחוריו גל"ב (ג'יפ לסיור בטחוני) ושלושה חיילים שמכוונים אליו את הנשק והוא הולך וצריך לפנות, הוא צריך לפנות את המחסום הזה, את המחסומים האלה. ועובד ובוכה ומפנה את המחסומים האלה ואנחנו הולכים ומכוונים את הנשק והוא הולך למחסום הבא וככה אז המפקד גל"ב שהיה איתי החליט שאולי הם יעשו דבר כזה גם בהמשך הכביש דבר שכמובן לא היה הגיוני בכלל זה כבר יוצאים מהכפר אין שום סיכוי שזה יקרה והוא אמר אולי יש משהו בהמשך הכביש נקח אותו אתנו. בתוך הגל"ב אין איפה לשים את הילד אז משהו עשה זה שהוא זרק אותו אחורה, אני וחבר שלי ישבנו זה מול זה במאחור של הגל"ב והילד גם זרוק בין שנינו על הרגלים שלנו על הציוד שלנו והרימונים והוא בוכה כל הזמן ובעודו שוכב עלינו ועל הציוד והרגלים בוכה הרגשתי דרך המכנסיים שלו מחלחל לו שהוא השתין מפחד. והוא בוכה שוכב ככה בין שני חיילים בתוך גל"ב נוסע עם הג'יפ אחרי עשר קילומטר מהכפר שכבר ברור לחלוטין שכנראה הם לא הלכו עשר קילומטר עם רהיטים לעשות מחסומים המפקד החליט שפה זה בסדר, אפשר להוריד אותו, עצר את הג'יפ יצא החוצה בא מאחורה, משך את הילד, זרק אותו לצידי הכביש, שוב בוכה מכנסיים רטובות, שילך את העשר קילומטר חזרה ואנחנו נסענו משם המשכנו להתנחלויות שהיו שם.