באחד הבתים בצפון הרצועה הייתה כומתה של כוח 17, ו- סרט זרוע של כוח 17, של המשמר של עראפת. לקחתי אותם, כמו שהרבה אנשים לקחו מזכרות מבתים שעמדו להיהרס. במקרה אחר בטעות הלכתי ופרקתי צינור של מיכל מים קטן, אז כל המים נשפכו על הרצפה. זה נראה נורא שולי ביחס לכל ההרס שנמצא מסביב, אבל יכול להיות שזה מאגר המים שלהם. אני לא יודע כמה זמן הם אספו את המים האלה ומה הם יעשו אחר כך. בהינף, בסיבוב מסוים, אני מנעתי מהמשפחה הזאת להתקלח חודש ואתה מקבל את זה כמציאות, כמצב נתון. אבל אחרי זה אתה יכול לבחור אם להמשיך להתעלם ואתה יכול להתעמק בזה, ולחשוב על זה, ולהסתכל על זה מכל מיני זוויות, ולחשוב מה אתה רוצה לקחת איתך מזה, ואיך אתה רוצה להמשיך את החיים שלך לאור זה. הדבר שהכי נשאר איתי זו התחושה, שרק בדיעבד הרגשתי אותה, שהייתי חלק ממכונה שיצרה המון המון הרס והמון פחד. הפחד הזה בעיניים, במקומות שהלכנו ברגל. פחד שלא היה מופנה רק אלינו. הייתה תחושה שהם מפחדים באותה מידה גם מאנשי כנופיות החמאס. הפחד בעיניים היה מאוד חזק. והדיסוננס המאוד מאוד גדול בין ישראל, לחיות ביישוב ישראלי, מעמד ביניים וזה, ולהיות שם בסביבה של עוני, ללא ביוב, ללא תנאים. אזורים מאוד מאוד קשים, מאוד מאוד מוכים, שרואים שמצבם היה פעם הרבה יותר טוב ועכשיו פשוט הרס מאוד גדול. נשארתי עם רושם של הרס. אני לא פצעתי או הרגתי אף אחד, אולי ראיתי במקרה אחד שמישהו יורה בחף מפשע, אבל הייתי שם ופוצצנו בתים, מנהרות, המון הרס שנוצר מסביב. להיות בתוך מנהרה זאת חוויה מאוד מאוד חזקה, ואז אתה חושב גם על: "מה מביא אנשים לחפור מנהרה?" זה היה לי עניין מאוד חזק פתאום להבין שזה בעצם אקט של יאוש. איפה שחופרים מנהרות אז יש יאוש.