ארבעה-חמישה ימים לפני סיום הקו הודיעו לנו שעושים מבצע גדודי. אמרו שהולכים לאיזשהו כפר, יש דבר שנקרא מיפוי כפרים. הולכים לכפר, באים ומצלמים את האנשים, את הבתים, כדי שיהיה מידע מודיעיני. יצאנו אוטובוס או שני אוטובוסים לדבר הזה, נוסעים בסביבות 60—70 איש. נוסעים אולי 40 דקות [כדי] להגיע לנקודה בגדר שממנה נרד לכיוון הכפר הזה. 11 בלילה, אמרו שנלך ברגל לשם, נעשה הליכה גדודית, אימון בדרך לשם. התחושה של כולם הייתה שהיציאה לזה היא בגלל שלא הספקנו לעשות שום פעילות, חיפשו את זה. הליכה של ארבעה-חמישה קילומטר, לקח לנו כמעט שלוש שעות. שתיים בלילה, הכפר לא גדול במיוחד אבל כל הגדוד הגיע, זה קרוב ל-60—70 בתים. התחלקנו לצוות, אני הייתי אמור לרשום את השמות. מגיעים לבית הראשון באמצע הלילה, הקצין שאמור לפתוח ולדבר אתם, מישהו לידו מאבטח אותו, מישהו עם מצלמה, אני רושם ושניים מאחורה מאבטחים. קסדות, הכול, מלחמה, נשקים. זה לבוא בשתיים בלילה ולדפוק ולתת ממש מכות חזקות על הפח, "מישהו נמצא?" ואף אחד לא יודע את השפה. דופקים בדלת, לא עונים, כנראה שזה בית נטוש, איכשהו הדלת נפתחה. זה היה בית די חדש, היו שם כמה תיקים, מסתבר שהיו שם שלושה חבר'ה צעירים שהרגע יצאו מהבית. הם שמעו שאנחנו באים, הם חזרו הביתה, ראינו אותם. שלושה חבר'ה צעירים ששניים מתוכם ממשטרה פלסטינית או משהו, לא כל כך הבינו מה אנחנו רוצים. צילמו אותם תמונות, צילמו את הבית במצלמה דיגיטלית, את החדרים, צילמו את האנשים, אני רשמתי את הפרטים שלהם. זה היה הבית הראשון, הבנו שזה סתם, אתה הולך להפריע לכל העולם, אתה לא כל כך יודע מה אתה רוצה.

אתם מחפשים משהו? כלום, לא מחפשים, סתם מסתכלים. בגלל שהיו להם שלושה תיקים והבית היה די ריק הם [החיילים] הרשו לעצמם לבקש מהם לפתוח את התיק. "מה יש פה, מה יש שם." לא באנו עם ידע מוקדם על אמל"ח (אמצעי לחימה), אתה לא נכנס ככה לבית שיש בו אמל"ח. בבית השני לא היה אף אחד. בבית השלישי אנחנו דופקים ואז פותח את הדלת מישהו, אמצע הלילה, מדליק את האור, הוא לא מבין מה אנחנו רוצים. מדבר אתו הקצין, מנסה להגיד לו, הוא אומר "מה עשיתי? מה קרה?" אנחנו מנסים להרגיע אותו בתנועות ידיים שהכול בסדר, שלא קרה כלום. הוא לחוץ כי בסופו של דבר באים אליו הביתה חמישה חיילים עם נשקים, קסדות, לבושים, אפודים עליהם, וסטים. את השטיחים שלהם הזזנו, לא לשים בוץ. אנחנו מלאים בבוץ, שכבת בוץ ענקית על הרגליים. אנחנו מלכלכים, גם כשאתה מנסה להיות נקי. נכנסנו לבית רטובים, הילד שלו בוכה, האישה בחדר, מביא לנו את התעודה, מצטלם באמצע הלילה, הוא כועס נורא כי הוא לא מבין מה לא בסדר ולמה עושים את זה.

רק אותו מצלמים או גם את אשתו? מצלמים רק גברים מעל גיל 18, לא מצלמים נשים ולא ילדים. הגענו לעוד בית, פותחים את הדלת, מישהו מבוגר, אולי בן 65, גם הוא מנומס אלינו אבל הוא מפחד מאתנו. הוא ישן בבית שהכול טיח, עדיין אין ריצוף, אין כלום, עם שלושה ילדים, הם בוכים. זה כפר של אנשים שלא יצאה משם שום פעילות או משהו עוין, לא היה מידע, פשוט רצו למפות, לדעת מה קורה בפנים. ההסבר שנתנו זה שאם יחטפו מישהו לשם (לכפר), לאחד הבתים, אז השב"כ ידע איך זה נראה מבפנים. הבית האחרון שבאנו אליו – דופקים בדלת, דופקים בדלת ולא עונים. דופקים, דופקים, דופקים. אחרי אולי עשר דקות של המתנה נפתח התריס. מישהי בת 35, 33, פותחת את החלון והיא בוכה בכי מרורים, בכי קורע לב. היא היסטרית בחלון, שישה גברים מתחת לבית שלה עם נשקים, קסדות. זה בית פרטי אז החלון שלה הוא בערך בראש שלי, היא לא רחוקה ממני. היא פותחת את החלון והיא רועדת והיא בוכה, יורד לה נזלת. היא היסטרית. שלוש וחצי בבוקר, דופקים בדלת דפיקות אלימות, בעלה שוטר במשטרה פלסטינית, הוא בכלל בעבודה, היא עם שני ילדים, היא בוכה, הם היסטריים והיא לא מוכנה לפתוח את הדלת. הוא [הקצין] מנסה לשכנע אותה לפתוח את הדלת והיא לא מוכנה. הוא מתעקש לפתוח את הדלת. הוא עולה מול המ"פ, איכשהו הגיעו לזה שהיא מוכנה להתקשר לדוד שלה. השעה שלוש וחצי בבוקר, היא מתקשרת אליו כי היא לא מוכנה לפתוח בלי שיהיה עוד מישהו. התקשרו אליו והעירו עוד מישהו בבית אחר בכפר, הוא בא עם הרכב מהבית, הדוד שלה. הם נכנסו לשם ויצאנו משם בלי כלום כי את הילדים לא מצלמים וגם נשים לא מצלמים ולא לוקחים תעודות ולא עושים כלום. יום למחרת בארוחת צהריים התחיל דיבור בחדר אוכל שזה היה מיותר, שזה היה מפלצתי ושאנחנו צבא של מפלצות. מה שרצינו זה לצלם את האנשים ולצלם את הבתים.

המטרה הייתה להיכנס לכל הבתים בכפר? על פניו נראה לי שכן. אני לא יודע מה הייתה בדיוק הפקודה. אנשים ראו את זה כמיפוי כי הם מכירים את זה כמיפוי, כי עושים את זה כל הזמן. ההחלטה פה היא ברמה פיקודית, זו כל הזמן הייתה התשובה, "המח"ט הוריד", המח"ט של הגזרה.