מעל  בני נעים יש בית שצופה על ציר 60. ציר 60 זה הכביש שמוביל מירושלים לאזור חברון, ו[יש] ממש בית ששולט על כל הגזרה, בית רציני שגר בו רופא. היינו קוראים לו "בית הרופא". זה בית שהיינו משתלטים עליו – קשה לי להגיד מספרים – אישית עשיתי בבית הזה 'אלמנת קש' (עמדה צבאית זמנית המוקמת בתוך בית פלסטיני לשם ביצוע מארב או תצפית) לפחות ארבע פעמים, ברמה שאני מכיר את בני הבית. באחת הפעמים, הוא (בעל הבית הפלסטיני) – פשוט נשבר לו. הבנאדם קנה בית, בנה בית, השקיע בו את מיטב כספו שהרוויח ביושר, כי הוא הרופא של בני נעים או משהו כזה, והצבא מגיע אליו ואנחנו פשוט ממררים לו את החיים. הוא לא יודע באיזה לילה אנחנו נגיע, לפי איזו החלטה של מח"ט שבאותו יום צריך לעשות תצפית על ציר 60. וכל פעם אנחנו מגיעים ו[עושים] 'אלמנת קש'. נכנסים, קוראים לו את הזכויות שלו, מעירים את כל בני הבית, מעבירים [אותם לאחד החדרים]. פעם אחת [הרופא] אמר לא. הוא נעמד: "אתם לא נכנסים". עומד ככה מול כיתה של חיילים: "אתם לא נכנסים". חיילים הגיעו, [התחילו] צעקות, באו לעצור אותו. בסופו של דבר הוא בסערת רגשות, "תעופו מכאן, עזבו אותי". ובסופו של דבר הסבירו לו, "יעצרו אותך". הוא הבין שהמצב חרא והוא נתן [לחיילים להיכנס]. ועוד פעם. ואני לא אופתע אם זה עד היום קורה. עכשיו, נעשים פה שני דברים: מהבחינה האזרחית וההומניטרית – אין לי בכלל מה להתחיל ולספר עד כמה זה גרוע ועד כמה אנחנו ממררים חיים של משפחה [של] רופא של כפר. וברמה הצבאית – מה הבעיה למלכד את הבית הזה? מה הבעיה שפעם אחת הוא יחכה לנו עם רובה כי הוא מתוסכל? ואין לו שום פחד. זה בכלל משהו שאתה רואה הרבה פעמים: לאנשים אין ייראה מהצבא, אין פחד. יודעים בדיוק מי זה החיילים, רואים מה עושים בשמירות. אותו דבר זה אצלו. הם איבדו את המורא, את הדברים האלה שאם כבר אנחנו עושים כיבוש ושליטה צבאית – זה הדבר הכי גרוע שיש.

בהערכה גסה, בכמה "אלמנות" כאלה יצא לך להשתתף בשנתיים? עשרות.

יצא לך להיות באותו בית כמה פעמים? מלא. בית הרופא זו דוגמה. יש בתים שהם כבר לא מתלוננים.