על איזה נושאים דיברתם? דיברנו הרבה על באיזה שלב אתה מתחיל לפעול באלימות ואיזו אלימות. אם נגיד הוא דוחף אותך קצת, מה אתה עושה.

הפלסטיני? כן, הפלסטיני דוחף אותך קצת, אז מה אתה עושה. התשובה שלהם היא כמובן ישר לרתק אותו לרצפה. והתשובה שזה לא כזה אוטומטי ממש היממה אותם. אפילו אלימות מילולית. אם הוא מקלל את המשפחה שלך, מה אתה עושה? "ישר דופק לו מכה עם הקת". [לי] זה ברור שאם פלסטיני יקלל אותי, זה לא יזיז לי. אני עומד שם וזה לא... אם הוא מתקרב אלי זה משהו אחר. אני חושב שזה פשוט מאוד שוחק, השמירות שם (בחברון). השגרה הזאת של להתכונן כל הזמן לאירוע שיקרה, גורמת לנו קצת לרצות שזה יקרה, להוציא את הכלים שלמדנו לפועל. גם את זה שמעתי שם הרבה: "רוצה כבר לירות במחבל הבן זונה שינסה אותי". גם שחיקה שלא קורה ולא קורה, וגם ציפייה למשהו שיקרה. ואני האורח [שם] והוא (המג"בניק) מעביר שנה שלמה באותן עמדות ומכיר את כל האנשים שעוברים שם, מכיר בשם את כל הפלסטינים שמגיעים להתפלל. אני האורח ופתאום [אני] מעביר ביקורת נוקבת על כל הסיטואציה. אבל זאת השגרה שלהם ואני פתאום בא ומערער לו את המציאות.

הרגשת שאתה פוגע לו בתחושה של צדקת הדרך, שהמטרה מקדשת את האמצעים? בזה דווקא ניסיתי לפגוע לו. לא רציתי לפגוע לו בתחושת הביטחון.

אני בטוח שהוא לא נהנה להתעלל בפלסטינים. אבל הוא כן היה אדיש לזה באיזשהו מקום, אדיש לסבל של הפלסטינים יחסית. אני חושב שזה השירות עושה את זה. הוא כן היה אדיש לזה יותר.

השאלה אם זה בא אצלו ממקום של אדישות או מתחושה שהמטרה מקדשת את האמצעים? אני חושב שזה פחות זה. זה מה שאמרתי מקודם: מצד אחד [יש] אדישות, ומצד שני ציפייה להשתמש בכלים שנתנו לי. נגן שמתאמן כל כך הרבה ורוצה רק להופיע כבר, זו התחושה. זה גם הרגשתי במחלקה שלי.