מה זה בשבילך חברון? זה הרבה דם. זה סיוט כזה.

את חושבת על זה מאז? בתקופה הראשונה אחרי, זה היה לחשוב על זה עדיין במחשבה צבאית, כלומר עדיין הייתי בצבא, כאילו לא השתחררתי. הייתי מאבטחת אז, הייתי עם הנשק והייתי בצפון, במטולה, אז היה ירי נ"מ כל היום. זה היה להתחבא פה מקטיושה, שם מקטיושה. וזה היה רק למחוק את הכל. ואחר כך, איזה תקופה, זה התחיל לצוץ עוד פעם. נזכרתי שהיו תמונות. אני לא יודעת אם זה מה שהיה או דברים אחרים, אבל אני חושבת שזה חלק מזה, כן, שפתאום או-קיי, יש עדות לזה. כלומר אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מספר על זה. זה כאילו עבר. אני יכולה לספר עד מחר ששטפתי גופות אבל זה לא מעניין אף אחד. זה כמו סיפורי מורשת קרב כאלה. אבל יש תמונה שלי עם גופה (של פלסטיני). ואני חושבת שאז, בתקופה הזאת, התחלתי לחשוב יותר מה עשיתי שם ולמה עשיתי ואיך עשיתי.

ומה תשובה שלך היום למה עשית? אין על זה תשובה חלקה. זה היה שילוב של המון גורמים. של חוסר מודעות, חוסר בגרות שלי, של אחריות מאוד כבדה. שצריך להיות כל הזמן, אי אפשר לתת לזה, אי אפשר לחשוב על זה. היום אתה רואה גופה, ומחר אתה רואה גופה, ומחרתיים אתה מטפל בפצוע, ומחרתיים אתה שומע על עשרה פצועים. אז אין, אתה כל רגע מחכה לטלפון שיוביל אותך לאירוע הבא, אז אתה חוסם הכל. וזה גם העניין הזה שזה היה שם. אתה עובר את הגבול של ירושלים, פורק את הנשק וזהו, זה נגמר. ואף אחד לא רוצה לשמוע על זה, ואף אחד לא שואל אותך. זה בסדר, זה השטחים. כולם יודעים שבשטחים קורה משהו, אבל זה בשטחים. אז אתה מניח לעצמך ואומר טוב, זה היה בשטחים. עולם אחר, חוקים אחרים, מנהגים אחרים.