הקטע הנוראי בעזה היה שבאיזשהו שלב בעמדה קיווינו שיקרה משהו. זאת אומרת, אתה נמצא בסיטואציה שבה אתה מחכה כל כך הרבה זמן, שאתה כבר רוצה שיקרה משהו. אתה כבר שבע שעות בעמדה ואין מה לעשות. והמ"מ שלנו והסמל שלנו והמ"כים שלנו מתרוצצים בין העמדות כדי להחליף אותך לחצי שעה, כדי שתוכל לשתות איזה כוס קפה ובמקרה שאתה מעשן אז לעשן איזה סיגריה ולעצום עיניים לאיזה רבע שעה. והם באמת עשו מעל ומעבר כדי שנוכל, לתת לנו אפשרות לנשום. אבל לא היה הרבה מה לעשות כי זה עכשיו אירוע של שתים-עשרה שעות, ושתים-עשרה שעות כולם בעמדות. ויש סיכוי לא רע שזה הציל את החיים שלנו, כי כשכולם בעמדות אז אף אחד לא יכול להתקרב למוצב. אבל באיזשהו שלב, כשאתה מחכה כל כך הרבה זמן, אתה במין on your toes כאילו, אתה הולך על ביצים כל הזמן, אתה כבר מת שמשהו יקרה. זאת אומרת, זה נשמע מכאן, ממרומי אזרחותי המשוחררת, נורא קל לי להגיד שזה דפוק בראש. תכניס כל בן אדם נורמלי לדעתי לסיטואציה הזאת, ובאיזשהו שלב הסוויץ' הזה יקרה והוא יחשוב לעצמו: נו, אז שיקרה כבר משהו. שיירו עלי, שאני אירה בחזרה, שיקרה משהו. רק שיקרה. כאילו, רק שיקרה. אי אפשר יותר, די, אי אפשר. השקט המתוח הזה. וגם בהרבה מאוד מהלילות היה מין ערפל כזה, אז אם אין אירוע יש ערפל. וכשיש ערפל כל כך סמיך אז צריך להעלות את כל העמדות. ואתה כבר מת שלא יודע, שמשהו יתפוצץ ותוכל לירות עליו. כאילו, זה הזוי.

קרה משהו?אצלנו במוצב לא.

זירזתם שיקרה משהו?לא. אתה רוצה שיקרה אבל אתה לא עושה עם זה כלום.

אתה יודע על מה אני מדבר? לחמם איזה סיטואציה כדי שיקרה משהו?לא, זה לא קרה. אני יודע להגיד לך שחלק מהחבר'ה התמודדו עם זה בצורה של גראס.

עם זה שלא קרה כלום?עם השחיקה הזאת. עם השתים-עשרה שעות באותה עמדה סגורה, סטטית, גוש בטון. יש חבר'ה שפשוט לא התמודדו עם זה. הדליקו ג'וינט ונרגעו. וכמובן שזה, בתור מי שלא מעשן סמים, כמובן שזה רק מלחיץ אותך יותר. ואתה מת שיקרה משהו אבל אתה, זאת אומרת, בבת אחת פחדתי מהרגע שבו יקרה משהו ורציתי שיקרה משהו. וזאת תחושה שהיא פסיכית. עוד פעם, אני אומר פסיכי הרבה כי אני רואה ככה את השירות שלי. יום לפני שסיימנו את המבצע, שלחו אותי לקורס נקפדונים, אז יצאתי מכיסופים והייתי בדרך הביתה, ואני נוסע ברכבת ואני נורא לחוץ. זאת אומרת, אני נורא-נורא-נורא לחוץ. משהו לא בסדר, אני מרגיש שמשהו לא בסדר, יש פה איזה סכנה, משהו. כאילו, אתה יודע, כל האורות מהבהבים לי בראש ואני לא מבין מה. ואז פתאום נפל לי, אתה יודע, ככה התהווה לו אסימון בגודל של אוטו ונפל, והבנתי שאני לחוץ ואני מרגיש שמשהו לא בסדר כי אין יריות. יש שקט. זאת אומרת, כל המבצע בעזה היה מלווה בטק-טק-טק-טק, בום, בום, טק-טק-טק-טק, בום, בום, אז כשיש שקט זה מלחיץ, משהו לא בסדר. מה מתבשל? למה יש שקט? מה שנקרא השקט לפני הסערה. והבנתי שהשקט מלחיץ, ולקח לי איזה כמה שעות להוציא את זה מהמערכת. אבל זה למה אני אומר שזה פסיכי, כי זה הכניס אותי לסיטואציות שבהן אתה חושב הפוך. זה, לא יודע, אותי זה זעזע באותו רגע.