הארטילריה תמיד נותנת [יורָה]. זה נקרא לשמור מתח, גם להראות להם שהם לא יודעים מתי ניכנס, שיחשבו שכל הזמן אנחנו מתכוננים לכניסה. זה נקרא לרכך מטרות, וזה גם [כדי] ליצור טווח התקדמות נקי. בתכלס זה אומר שכל הזמן יש פגזים, גם אם בסוף לא ניכנס: פגזים, פגזים, פגזים. בית חשוד, שטח פתוח, שדה, מקום לפיר – יורים, יורים, יורים. היו חמישה ימים מהרגע שהקפיצו [אותנו] ועד שהייתה כניסה קרקעית. לאורך כל הזמן הזה – ירי. הרעיון לפעולה, גם במהלך הלחימה וגם לפני, זה שברגע שאתה מפליל בניין – מפליל זה רואה תנועה, אפילו הכי קטנה, מחבל נכנס לשם – [זו] עילה מספקת להוריד אותו.

את כל הבניין? כן. בהתחלה נורא נזהרו, ניסו לעשות עם מסק"ר (מסוק קרב), טיל מונחה או כל מיני יחידות מיוחדות. אבל ככל שאתה נכנס למבצע יותר וככל שהסבלנות שאתה מקבל מהרמה הממונה ומהעם פוקעת לאט-לאט, זה כבר בסדר גמור להפעיל עליו ארטילריה. לא צריך מסק"ר, נפעיל עליו ארטילריה, נפיל אותו, אין עם זה בעיה. [ארטילריה] זה סטטיסטי, זה רדיוס [פגיעה] של 50 מטר. זו גם אחת הבעיות, שזה נשק סטטיסטי, ואנשים לא מבינים. יש תפיסה שאנחנו יודעים לעשות הכול נורא כירורגי, כאילו לא משנה איזה נשק. אבל לא, הנשקים האלה הם סטטיסטיים והם נופלים 50 מטר ימינה, נופלים 100 מטר שמאלה, וזה לא נעים. יוצא ששבעה ימים כותשים באש, זה מה שבפועל קורה. יש מדרגות הפעלה: במדרגה ראשונה אפשר לירות עד מרחק מסוים מאזרחים או ממקום שחושבים שיש בו אזרחים. מדרגה שנייה, מצמצמים את זה. ויש מדרגה שלישית. למטוסי קרב ומסק"רים רשום [כאשר מופעלת המדרגה השלישית] רק "נזק סביר לאזרחים או נזק סביר לסביבה". משהו לא מוגדר, משהו שהוא בעיני המח"ט והמצב הרוח שלו, "אנחנו נחליט מה סביר ומה לא".