היו רגעים כאלה, שאתה מסתכל לאחור ואומר: וואלה, פה הגעתי לאיזה תובנה. אמנם היא לא המשיכה קדימה, כי מכוח האינרציה המשכתי עם כל הדברים. קודם כל, כוח האינרציה זה הכוח הכי חזק בשירות שלך. כי פשוט ככה, כי החיים סוחפים, ואם אתה לא בוחר את הבחירה שהיא כאילו בגדר האפשרויות שלך, אם אתה לא בוחר את הבחירה לא לעשות את זה, מה שלא עשיתי, מה שלא חונכתי לעשות, אז אתה ממשיך הלאה. אז הייתי בשכם, חזרתי הביתה, והיה לי איזשהי ירידה, איזשהו כאב להוציא, אז ביום ראשון – לא, זה לא היה יום ראשון – אז ביום שישי קפצתי לציר המתפללים ועולם כמנהגו נוהג, ומעצרים, ועם החבר'ה, אחר כך אפשר לצחוק עם זה בערב, יושבים וצוחקים עליהם.

על מה?צוחקים על איך האישה הערבייה יוצאת, תופסת את שערות ראשה וצועקת לשמיים, אתה יודע.

מה הסיפור הזה?זה קורה הרבה, כשאתה לוקח את הגברים של המשפחה מהבית, בדרך כלל הנשים יוצאות וצועקות צעקות מלחמה. או איך פעם, את זה היינו עושים הרבה, כל פעם שאתה, אתה בטח מכיר את זה, כשאתה רוצה, כשקבוצת יהודים רוצה להגיע לקבר כזה או אחר בחברון אז סוגרים את העיר ומכניסים אותם. גם בתמונה שלכם מראים את זה. כמה יהודים, פלוגה שלמה, אפילו זה היה גדוד, כל הגדוד, התאג"ד והחפ"ק מג"ד, סמג"ד, מ"פ, כולם מלווים אותם לתוך... אתה בינתיים סוגר את כל העיר.

לתוך מה? לאן זה היה?אתה זוכר של מי הקבר בתוך השוק?

אה, אני יודע למה אתה מתכוון. זה לא אבנר בן נר.זה עתניאל בן קנז, משהו כזה. עתניאל בן קנז אני חושב נמצא...

כן, יכול להיות. יכול מאוד להיות, כן.אז חוזרים וצוחקים איך הנשים הסתכלו עלינו מאיזה בית. סגרנו אותם בבית או לקחנו איתנו כמה מהגברים ואיך האישה הערבייה יצאה בהיסטריה, תפסה לאחד מהחיילים שלנו את האצבע ועיקמה לו אותה והוא היה צריך קצת להכות אותה, קצת להרגיע אותה. היו מצבים שאחר כך חוזרים וצוחקים עליהם. זה באמת, זה היה היום שלך. גם את השיחה הזאת אנחנו מנהלים עם חיוך, עם ציניות. מאוד מנהלים אותה פה עם חיוך. האמת שגם אם הייתי רוצה לא היה לי כל כך שותפים, או שפשוט לא גיליתי אותם, לשיחות אחרות. זה משהו שלא מגלים. רק אחר כך. זה משהו שאנשים שומרים לעצמם, אני מתאר לעצמי.