איך שעלינו לעזה, פעם ראשונה למוצב, פעם ראשונה אנחנו מגיעים למוצב בשטחים, זה היה מוצב המבתר קראו לו, על ציר כיסופים, על הכביש גישה להתנחלויות, לגוש קטיף ולכפר דרום. וממש, היה שם רכס כורכר כזה, עליו יש נקודה אסטרטגית שהקימו מוצב. דבר ראשון שבאנו לשם, עשו לנו סקירה ואמרו לנו, זה היה רגע אחרי שפוצצו את גירית, אז אמרו לנו: "שומעים? יש מידע מודיעיני שחופרים מנהרה למוצב". אמרנו: אחלה. נורא מפחיד, כאילו אין בעצם מה לעשות. לשים קסדות, לא לשים קסדות, שכפ"צים, זה בכלל לא משנה, נתפוצץ מלמטה. ובאמת שבועיים אחרי שהיינו שם, הרסו את המוצב ובנו פילבוקס במקום, מבוטן כזה, כדי שלא יוכלו. סתם, זה יצר אווירה מפוקפקת. אבל בכל זאת תפסנו את המוצב, שלוש עמדות כשבתוכם היו חיילים של גבעתי ותיקים כאלה שעשו כל מיני מבצעים מדי פעם וכל מיני כאלה. ואני עליתי ראשון לעמדה מהמחלקה, אחרי שעשו לנו תדריך ככה מחובר לכל האיומים בגזרה, לכל הדברים. אני עולה לעמדה, קולט שאם הייתי רגיל שבצפון שלושה קילומטרים מהעמדה, עשרה קילומטרים מהעמדה, רואים איזה בית חווה או משהו כזה, זה כאילו האויב, אז האויב פה הוא בית מגורים עשר מטר מהעמדה, שאתה יכול לראות בלי להתאמץ את האנשים שם.

עשר מטר?עשר מטר. אני מגזים כשאני אומר עשר מטר, לדעתי פחות. אני אומר עשר מטר, זה היה ברמת הכאילו ממש, אני זוכר שראיתי את הילדים שהיו שם, זה היה משפחה עם ילדים קטנים, וראיתי אותם כאילו ממש ברור, ראיתי איזה צבע התחתונים שלהם. זה היה מאוד... עשר מטר אני בטוח. אתה רוצה להגיד 15 כדי להיות לארג', סבבה, אבל בטח לא יותר מזה.

אין לי בעיה עם המספרים. אני רוצה שתהיה בטוח.לא, אתה נראה ככה מפקפק, אבל אני די בטוח.

לא פקפקתי בכלל.בסדר. בעמדה יש מאג כזה נחמד, כמו שהכרנו מקו צפון, רק שהמאג הזה נראה שהוא הרבה יותר פעיל מבקו צפון.

איך ראית את זה?זאת אומרת כל השרשיר ככה עולה, מלא חוליות מפוזרות ככה בעמדה. טוב, סבבה. עולה לעמדה אחרי שעתיים-שלוש, לא זוכר מתי, מגיע המג"ד של גבעתי, כשגבעתי זה גדוד של שקד אני חושב, אני לא בטוח כבר.

יש רותם, שקד וצבר. אולי רותם.כן, רותם. לא, שקד היו בצפון. רותם. מגיע אלינו, כולו רוצה להראות לצהובים שזה קרוב באו כיצד לנהוג. הוא מגיע יחד עם המ"מ של המחלקה שלי לעמדה: "אה, אתה פה, עברת תדריך?", כן, ככה וככה, יופי יופי, "בדקת את המאג?". מה? "בדקת את המאג?". לא. "תבדוק את המאג". טוב, לאן אני בודק אותו? "תירה, תירה, לא משנה לאן". אני לוקח את המאג, מכוון אותו כאילו לרצפה, שיהיה בזווית כמה שיותר קטנה, כאילו בית עשר מטר ממני, המאג מכוון לשם. נותן כמה צרורות נאים לרצפה, כל המשפחה בורחת זריז לביתה. לא סיכנתי אף אחד, היה די ברור שמבחינת הטווח בתכל'ס לא סיכנתי אף אחד. למרות שברור שעם כל מה שלמדנו על בטיחות וזה, אז זה היה רחוק מאוד מזה. ואתה עושה את זה כי אתה חייל צעיר ועומד לך המג"ד שלך והמ"מ שלך, אתה בכלל לא מפקפק לרגע. אמרתי לעצמי: אני לא הולך לירות באף אחד, אבל אתה עושה את זה כי זה לא מסוכן. ובעיקר אתה גם מרגיש שזה מה שעושים שם, זה לא שהוא בא ומנפיץ עליך איזה משהו חריג. זה הקטע, כאילו ככה זה שמה, וזה גם מה שהחיילים מגבעתי אמרו, זה מה שעושים כל הזמן. כל כמה שעות יורים במאג כדי ליצור הרתעה. זה חלק מהנוהל, מהפק"ל שם, זה לא איזה חיילים משועממים ממציאים בעצמם דברים. הנה המג"ד, כבוד המג"ד אמר לי. סבבה. ובאמת זה גם אווירת מלחמה, זאת אומרת כל הזמן שומעים יריות באוויר של הפלסטינאים שיורים אחד בשני. יש שם כנופיות כאלה שנלחמות אחת בשנייה וכל הזמן הם יורים. זה לא שבאמצע השקט ירינו, זה האווירה שיש שם. מתגלגל מבצע כל הזמן, זה לא שאנחנו בעידן של שלום או משהו כזה. זה עדיין קצת משונה. כמה שעות אחרי זה המשפחה חזרה, זה לא שהם היו בשוק מזה, סתם היה להם כנראה כמה שעות של שקט ופתאום יורים להם, אמרו לא נסתכן. האמת שזה היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שיריתי אש חיה, אני אישית, בפעילות מבצעית. סו קולד מבצעית, כן, בוא נאמר לא באימון. אחרי זה היה ממש חרא, פשוט טחנו שם כמו כלבים, ממש. היו כמה לילות שהיה גם ערפל, אז היה מצב הפוך. זה לא שיש לך הרבה שעות בעמדה, זה שאתה כל הזמן בעמדה, ומדי פעם מחליפים אותך לאיזה שעת התעפצות. דברים באמת פסיכיים, ששוב, הבנו שזה די קורה שם הרבה. ממש, החיילים בגבעתי הם באמת גיבורים. אני הייתי מתחרפן מזה, באמת אני אומר. והם חיים את זה. נראה לי שאחרי שאתה חי את זה הרבה פעמים אז פתאום לירות ליד משפחה נראה לך לא מופרך בכלל, נראה לך כאילו לא, וואללה, למה לא. זה היה די חרא. נראה לי שבזה אפשר לסכם את הזמן שלנו. היינו רק בעמדות, אז ככה שזה מה שעשינו. (...) היו עוד כמה פעמים שחבר'ה שלנו ירו מתוך העמדה כשהם חשבו שזיהו כל מיני מחבלים.

איך היה לירות פעם ראשונה?באותו רגע זה היה כאילו מין כזה, מה זה פעם ראשונה? פעם ראשונה כאילו בפעילות.

כן.זה לא הרגיש... זה נראה לי הרגשה אחרת לגמרי מלהרגיש שאתה יורה במישהו, במשהו. זה היה ירי הרתעתי, כאילו ככה זה גם הרגיש, הוא אפילו קרא לזה ניסוי כלים, כאילו אני רק בודק את המאג לראות שהוא תקין. זה לא הרגיש שאני באמת עושה משהו מסוכן או זה, אבל לא יודע, הרגשת כוח כזאת.

הרגשת פעם כוח כזה?כן, תמיד כשאתה, לא יודע, הייתי נגביסט אז תכל'ס זה אחד... קשה-קשה אבל אתה מרגיש שזה שווה את המאמץ. אני זוכר באימון בסוף, בבט"ש, שאתה כבר כולך חפש"ן וזה, נותנים לך מאג, נגב, אתה מתבאס, ואז אתה אומר: בוא'נה, זה מגניב, בוא נפרק זה. אבל בסדר, לא יותר מזה. לא כוח ירי אני מתכוון. אני אומר, זה נותן לך כוח, נותן לך כזאת הרגשה, זה כאילו נותן לך אדרנלין כזה, הכל רועד. זה מגניב. תכל'ס זה מגניב. אבל כאילו שנייה אחרי שאתה עושה את זה, אז אתה פתאום מבין איזה מציאות – זה היה ממש, הייתי הראשון בעמדה, אחרי שעתיים שהגענו לשם – אתה פתאום מבין מה הולך שם, מה המציאות בעזה, אתה אומר: איזה חרא להיות בגבעתי.