רגע ההתפכחות שלי, רגע ההבנה שלי של עד כמה מה שחשבתי שהוא היוצא מהכלל הוא בעצם הכלל, היה, אחת השמירות האחרונות שלי בחברון לפני הסיום שירות, העברתי אותה עם בחור מהפלוגה, אפילו לא מהקיצוניים, והוא ניסה להסביר לי עם איזה סיפור על למה, למה הוא לא מחשיב את עצמו בתור מתעלל ולמה הוא השתמש בכוח, באלימות, רק מתי שזה היה הכרחי. והסיפור שלו היה כזה: הוא סיפר לי שהוא היה בסיור – הסיפור הזה הוא דוגמה ללמה הוא משתמש בכוח, כן? – הוא היה בסיור עם קצין, ואתה מכיר את הסיורים, עוצרים את הרכבים, לפעמים מחרימים את הרכב, לפעמים מעכבים את האנשים. והרי כשאתה עוצר את הרכב, כשאתה בסיור, כשאתה במחסום, בכל מקום אחר, אתה קובע את החוקים. זאת אומרת, אין דין ואין דיין. לך יש את הנשק, אז אתה קובע את החוקים. אם תקבע שככה או אחרת, שעכשיו, אני יודע מה, ניקח את זה לאבסורד, אסור ללבוש בגדים סגולים, סתם, אז אסור יהיה. הוא אמר להם: אסור לדבר בפלאפונים. ואחד החבר'ה הערבים במכונית היה בדיוק באמצע שיחה והוא סימן לו עם היד ככה, כאילו: שנייה, אני מסיים. ואז הוא לוקח כזה, הבחור שמספר לי, לוקח איזה אתנחתא ואומר לי: "אתה מבין? אתה מבין שערבי עשה לי ככה תנועה עם היד, אמר לי לחכות רגע? אז בטח שלקחתי את הקנה והכנסתי לו בין הצלעות". וזה היה ליד הקצין. הוא, יש לו כזה מבט של השתוממות בעיניים שאדם, ערבי רחמנא ליצלן, בן אדם מבוגר, העיז לעשות לו "חכה שנייה" בזמן שהוא בפלאפון, אז בטח שאני אתקע לו את הקנה שלי בין הצלעות שלו ואשכיב אותו. זה היה סיפור התפכחות מבחינתי, של עד כמה מה שחשבתי שהוא יוצא מהכלל הוא בעצם הכלל. ואם זה הנח"ל, שזה חבר'ה שלא בדיוק נחשבים – לא נחשבים והם לא מהאלימים והקיצוניים – אם זה הנח"ל אז אני רק מתאר לעצמי שזה הולך ונהיה יותר גרוע ויותר גרוע במקומות אחרים.