בקו ביריחו עשינו מחסומים וסיורים. מחסום זה מול הקזינו, ליד צומת אלמוג, איזושהי בקרה על הכניסה והיציאה מיריחו לכיוון רמאללה. מי שרוצה מיריחו לירושלים או לרמאללה לעבור. במחסום היה מפקד ושני חיילים או מפקד ושלושה חיילים במשמרת. משמרת הייתה שמונה שעות והמשימה הייתה החזקת המחסום.

המחסום הזה הוא בעצם השער ליריחו? משהו כזה. כן.

כל מי שרוצה להיכנס או לצאת מהעיר. נכון, מגיע לשם או למחסום אחר, שגם בו עמדו חבר'ה שלנו.

הכניסה מווסתת לשתי יציאות. נכון, כן. המחסום הזה היה מאוד מאוד בעייתי כי יריחו לא הייתה סגורה בשום צורה שהיא, הכול היה פתוח מהצדדים. מי שלא נתנו לו לעבור והיה רוצה היה עובר מסביב, ואז כמובן הסצנה המפורסמת של כן רודפים, לא רודפים וכולי. בגדול, לא ממש ניתן היה לעצור את מי שרצה לעבור מסביב. מוניות שטח כאלה, כמו שיש ברוב המקומות בשטחים, היו נוסעות מסביב, וזה לא היה ביכולות הצבאיות שלנו לעצור אותם. הפקודות, אגב, בהקשר הזה, היו מאוד לא ברורות.

אז מה הייתם עושים? לפעמים כלום, ולפעמים רודפים אחריהם עם הסיור, ולפעמים רודפים אחריהם עם הסיור ולא תופסים אותם, בדרך כלל. מ"פ וסמ"פ שלי שנפצעו כשעשו תאונה עם הסופה כשניסו לרדוף אחרי מונית כזאת שנסעה בשטח, (המונית) תמרנה, והם תמרנו פחות טוב. אין אבדות בנפש, אבל זה מאוד ממחיש את האירוניה. עם סופה מוגנת לרדוף אחרי מונית בשטח, שבסך הכול רוצה להגיע, זה ממחיש את הדברים המגוחכים שהיו שם וגם את חוסר היכולת של המחסום הזה לעשות משהו.

קרה שתפסתם מונית שניסתה לחתוך את המחסום? כן, אבל מה היינו עושים? היינו פשוט מחזירים אותם חזרה דרך המחסום. אם כבר היית תופס מישהו, אז לפני שהוא היה חוזר למחסום היית לוקח לו את התעודות ומייבש אותו איזה ארבע-חמש שעות שם. קודם כול שיחכה חמש שעות, הוא גם מפסיד את הפרנסה שלו, הנהג מונית, ואחרי זה אתה משחרר אותו. לימדת אותו לקח ואז לחזור.

זאת הייתה הנחיה. לא הנחיה ברמה של חטיבה אלא לרמה פלוגתית. תפסתם מישהו– אל תתנו לו, אל תצ'פרו אותו. אתם לא יכולים לעשות לו שום דבר אז תייבשו אותו כמה שעות.