תפסנו פעם זורק אבנים והוא לא נתן לנו לאזוק אותו, התנגד לאזיקה. אני ממש זוכר את עצמי, שרציתי לפתור את זה מהר ולאזוק אותו. זה סיפור שקשה לי לספר, באמת. אני באתי לשם להיות הכיבוש הנאור שיציל את המצב ויגרום לזה להיות בסדר, עם כל הערכים הפלורליסטים, ואמרתי אני אעשה את זה כמו שצריך, כמו שנערים מתגייסים לצבא עם רוח ערכית ואומרים אני אעשה את זה שונה. פשוט תפסתי את הבן אדם ומרוב אגרסיות ומכל היום, הרי זורקים עליך אבנים כל היום ו... לא שאני מתרץ את ההתנהגות, אבל אני מסביר מאיפה זה הגיע כל האגרסיות. זורקים עליך אבנים, אתה לא ישן ובא לך להיות בבית. גם אתה כל כך כועס על המבוגרים שמביאים את הילדים לזרוק אבנים, זה היה הכעס. פשוט תפסתי את הבן אדם מהצוואר והתחלתי לתת לו ברכיות בחזה ואמרתי: או שאתה נותן לי לאזוק אותך עכשיו או ש... אני אהרוג אותך. אני ממש, אני אהרוג אותך. עשיתי לו עם הנשק כזה, אתה רוצה למות עכשיו? והמשכתי לתת לו ברכיות לחזה, לפנים, ובאיזשהו שלב הוא ויתר ואזקנו אותו. ואז כשאתה מסתכל אחורה על מצבים כאלה, אתה יוצא מהפלנטה הזאת שהיא חברון ואז אתה מסתכל אחורה ואתה אומר בחיאת רבאק, עם כל מה שלימדו אותי, הצבא הכי מוסרי בעולם וכל הזה, אתה לא יכול להימנע מהמקרים האלה כי הכול שם מתעל את הבן אדם ל... אתה פשוט החרב של המערכת הזאת. זה סיפורים שאחרי זה כשהשתחררתי, זה יוצר עליך איזושהי מועקה נפשית מאוד רצינית, כשאתה תופס את עצמך ואתה שואל את עצמך מה עשיתי שם באמת.