אני זוכר שפעם נתנו לפלוגה פעילות בטול כרם. זה היה פעילות שקיבלה הרבה ביקורת גם בעיתונות הזרה, כי אספו את כל הגברים. מה עשו? כי כל פעם שהיו נכנסים לכפרים, לערים וזה, אז היו חוטפים הרבה, היו חוטפים. אז מה הם אמרו? הם עברו שם, כרזו, זה היה הוראות מלמעלה. הגדוד היה אחד מכמה, מהרבה...

יותר גבוה מגדוד היתה ההוראה? מח"ט לפחות? כן, מח"ט [מפקד חטיבה] לפחות. לא, זה היה פעולה רצינית של צה"ל, לא רק גדוד נחשון היה שם.

באיזו גזרה? בעיר טול כרם. אז בקיצור, אז ההוראה היתה שכל הגברים ייצאו לאיזה מגרש כדורגל גדול שם, ואז כאילו לא יהיה גברים בעיר אז יהיה יותר קל לעשות את הסריקות, אתה מבין? פחות חשש, כי אם רואים גבר אז הוא חשוד, אוטומטית הוא חשוד. אז זה קיבל ממש... אתה יכול לדמיין.

כמה גברים היו שם? אספו את כל גברי טול כרם לאיזה ארבעים ושמונה שעות. זה היה, זה עשה, זה היה רעש תקשורתי די רציני באותה תקופה. כאילו, מחנות ריכוז, בלה-בלה-בלה, אתה יודע. אספו אותם לאיזה מגרש מרכזי.

כרזו להם? כן.

מי כרז, אתם? לא. לא יודע. הלבנים נראה לי, הג'יפים הלבנים.

מת"ק [מינהלת התיאום והקישור]. בכל אופן, אז לנו נתנו אחרי זה גזרה שאנחנו עוברים בית-בית ומחפשים אמל"ח [אמצעי לחימה]. זה המשימה. אמרו לנו בתדריכים לפני: כל הגברים, הודיעו להם שהם צריכים להיות באיזה מקום מרכזי, אז אתם לא צפויים להיתקל בגברים. מי שכן – הוא חשוד. שיתפו אותנו במה היה לפני כדי שנדע במשימה.

ולא ראית את המגרש? לא. אבל אני זוכר שאמרו... זה היה איזה ארבעים ושמונה שעות שהיו שם, אז היו שם הרבה מקרים, שירותים אפילו לא היה.

מי שמר על הדבר הזה, אתה יודע? לא. אבל אני מאמין שבתחקיר מעמיק, בוא נחשוב על התאריך, איזה חודש לפחות, זה בערך שנה וחצי לשירות שלי, אולי קצת יותר, בסביבות ספטמבר 2002 נגיד. בוא נגיד, give and take שלושה חודשים, ארבעה חודשים, יותר סבירות ליותר מאשר פחות. בכל אופן, אז אנחנו נכנסים... אתה יודע, בהתחלה בשיא יעני... כמו שלמדנו לפתוח זיגים [פינות], ממש אתה מרגיש את הפחד יעני. פותחים אחד-אחד. אתה נכנס לבית הראשון, אתה בודק אותו והכל, באמת בודק שאף אחד לא מתחבא, שאתה לא רואה שום נשק, אבל עדיין בגבול הסביר. ואז נהיה כבר עייפות וזה. אז היה כבר שלב שנכנסנו לבתים והיינו שמים את כל מי שנשאר בבית, האמא והילדים בדרך כלל, אולי איזה סבתא או משהו, בחדר ואנחנו נזרקים שם בסלון יעני, נזרקים לאיזה שעתיים-שלוש.

עשיתם סריקה בבית? עשו סריקה לחפש באמת שאין נשק, אתה יודע, כל אחד ברמתו. יש כאלה שבדקו והוציאו את כל הבגדים. אבל הבתים לא נראו אותו דבר כמו שנכנסנו אליהם.

הולכים בית-בית וסורקים את כל טול כרם? אני אומר לך, זה היה מבצע מאוד רציני, אז כל אחד מקבל גזרה. אתה יודע, מתפספס בית פה בית שם, לא אוכלים על זה סרטים, אבל בעיקרון עוברים בית-בית לראות שאין גברים ואין נשקים.

היו גברים? כל מיני זקנים כאלה. "למה אתה פה?" זקן וזה, אתה יודע. ואז היה בית אחד שהיה לה תמונה על המקרר או משהו, שלה עם נשק.

שלה עם נשק? כן. מה וזה... יעני אנשים בטירוף. איפה הוא, מה הוא, וזה. היא ניסתה להסביר שכאילו, אתה יודע, זה תמונה, גאווה כזה, של איזה שוטר פלסטיני. כמו שאצלנו יש. למה להשוות את זה? כן, תצלומים, אבל כאילו בקטע כמו שאצלנו בתקופה של הזה... זה קטע מיליטנטי, זה הגאווה הלאומית שלהם, אתה יודע, גם שלנו, בסדר. אז זהו, האנשים יעני בטירוף: "אנחנו נמצא פה נשק". ולי ברור שהם לא ימצאו, אבל לא חשוב. ואני אומר לך, הופכים שם את הבית כאילו הוריקן נכנס לשם. הפכו שם את הבית הזה באמת, לא השאירו דבר אחד כמו שהיה. טוב, זה היה בעוד בתים שהפכו בעצם את הבית, אבל שם גם שברו בטירוף והכל. וברור שהסמל רואה, אבל בשלב מסוים אני אומר: הלו, אני אומר לסמל: "תראה מה הוא עושה". ואז גם התחיל שם איזה חיכוך, כאילו מלשן וזה, ופה ושם. אבל ממש אני מדבר איתך, עוברים מדפים של דברים שבירים עם היד, הכל עף.

ואתה רואה שאין שם נשק? לא, זה ברור שזה בקטע ונדליסטי.

לא היה אלמנט של חיפוש? לא. היה אלמנט של חיפוש, אבל תוך כדי גם קטע ונדליסטי. אתה פותח את הארון ועל הדרך אתה רואה מדף אז אתה מעיף את כולו. כן, הבית הזה חטף הרבה. וככל שהתקדם היום, רף הרגישות של הכוח ירד, וסוגרים אותם כבר לארבע-חמש שעות. אתה יודע, זה היה פעילות ארוכה, אנשים ממש עייפים כבר.

כמה זמן פעילות? לפי דעתי זה היה איזה עשרים וארבע שעות. התכנון היה יותר, אבל לפי דעתי הקולות של האיסוף הזה של הגברים, כי כשאנחנו נכנסנו אמרו לנו שזה צריך להיות שלושה ימים, אבל נראה לי שהרעש הזה השפיע. כי אני זוכר גם שנתקלנו שם – אתה יודע, אף אחד לא העיז להתעסק, גם אין גברים, הרחובות ריקים צריכים להיות – והיה שם איזה שתי נשים מכוחות שלום בינלאומיים, איך הם נקראים?

יש הרבה. יש הרבה אבל זה הכי ידוע. לא חשוב, אתה יודע על מה אני מדבר. בקיצור, אז שתי הנשים האלה באות, ואנחנו בבית והמשפחה שם סגורה בחדר שעות, לפי דעתי זה אפילו היה הבית של הנשק שם, שראינו את התמונה.

כמה שעות? היינו שם לפחות איזה שלוש שעות.

יש עוצר ברחובות? כן, כן.

אז סגורים בחדר. בבית הם גם ככה סגורים. כן, אתה צודק. סגורים בחדר בתוך הבית. אז ההן משתגעות שם. אז כל פעם יש מישהו אחר ששומר על הדלת של הכניסה של הבית. אני זוכר שאני עומד שם והן באות שתי המטורפות – מטורפות אני אומר, אתה מבין? – ואומרות לי, צועקות לי באנגלית שעות. ואני מבין כל מילה, אני מדבר אנגלית מהבית. ואני אומר: הדבר האחרון שאני יכול עכשיו להתמודד איתו זה ויכוח עם אנשים שאני בכלל בצד שלהם. כאילו, הכל פה מטורף. ואני פשוט מתעלם בטירוף ואחת מהן צועקת,"”He understands English, he knows, לא יודע, אולי היא ראתה משהו בעיניים שלי שאני מבין כל מילה שהן אומרות ואני פשוט עושה את הפרצוף של הכי כאילו מדברים איתי סינית. זה היה מאוד קשה. הן ממש, הן מרגישות יעני, הן רואות את מה שאני רואה.

מה אתם רואים? את כל מה שסיפרתי לך, וזה נותן לך מראה בפנים. זה היה לי מאוד קשה. ואנשים עצבניים: "הזונות האלה". אנחנו יוצאים גם מהבית, הן מתחילות, ממשיכות ללכת אחרינו, והם צועקים עליהן: "תעופו מפה". איכשהו מצליחים להפחיד אותן מספיק כדי שהן ילכו. ואני זוכר רק איך שהן הלכו, אני אומר להן – אני אחרון, לא יודע, איכשהו הייתי אחרון או משהו – אני אומר להן: "You have to tell the world what you see".

איך הן הגיבו לזה? לא יודע, מן הסתכלו עלי כאילו לא יודע, לא נראה לי זה עשה עליהן רושם, ובאובייקטיביות בצדק. אתה יודע, אני, אם הייתי מסתכל על מישהו כמוני מהצד – לא גיבור גדול, להפך, אני עד לכל הדברים האלה. הם טרחו, באו מבחוץ, הם אלה שמנסים להציל את העולם. אני, מה אני עושה? אני שם ואני לא עושה כלום. אני התגייסתי לצבא הזה, אני עושה את כל המשימות שאומרים לי. זה שאני חושב שמה שהן עושות זה טוב, זה לא הופך אותי... אבל לא יודע מה הן חשבו. זה גם דברים שיותר ביני לבין עצמי קצת קשה לי איתם, אבל זה מה שקרה. וכן, אז אני זוכר שנסעתי שם, יצאתי הביתה סופשבוע, וברדיו הודיעו על הפעילות בטול כרם והודיעו שנמצאו ככה וככה ועוד כמה דשנים שחשודים שהיו יכולים לשמש...

כחומר נפץ. כן. אני זוכר שאמרתי: "איזה בולשיט". והיינו באוטו נראה לי עם אבא של ***, ואבא של *** בן אדם מאוד מתון בדעותיו, אבל הוא אומר: "איזה, מה פתאום חומר דשן תמים?" אני אומר מאחורה: "לך תדע גם אם זה היה". אז הוא אומר: "מה פתאום". אני מעריך שאם אני הייתי יושב בבית גם הייתי אומר מה פתאום וזה, אבל אתה יודע, אחרי כל מה שראיתי, זה היה פשוט... אתה יודע, הידיעה בסוף ברדיו, זה לא יאומן איך הידיעה בסוף ברדיו: "בפעילות צה"ל בטול כרם נתפסו, אני יודע, עשרים מבוקשים, עשרה כלי נשק, וחומר, ודשן שחשוד לייצור, וטונה וחצי של דשן". אז זה הצלחה, כי אתה שומע את הרדיו, אתה אומר: "בוא'נה, באנו יעני, תפסנו את כל זה, עשינו את המוטל עלינו". ועשינו בדיוק הפוך. כי מה עשינו? עשינו פשעים, הרסנו בתים. אין בית שלא נכנסנו לשם, נשאר אותו דבר.

כמה בתים עברתם? עברנו רחובות. אני מדבר איתך כל בית, איכשהו מישהו עלה על זה שרגע, אולי הם מחביאים בדודי מים למעלה, אתה יודע, יש להם את הדודים השחורים הגדולים על כל בית. אז כל בית הם הפכו את כל הדוד.

המים נזלו? הפכו. הופה. בטירוף שלנו.

השארתם את התושבים בלי מים זורמים? לא יודע, לא חשבו על זה, חיפשו נשקים. אולי יש נשק פה למטה של המים האלה. הכל מותר, אין מידע ספציפי על בית, אבל כל בית אתה צריך לחפש כאילו שם זה המפקדה של החמאס.