מה עושים בסיור? סיור זה ריקבון. לא עושה כלום. סיורים לפעמים, כוח שעושה פטרול מדווח שהם תפסו איזה מישהו שזרק אבנים, מעלים אותו לסיור, מרביצים לו קצת וזורקים אותו בקצה השני של העיר. זהו, אין יותר מדי מה, לא יותר מדי התעסקנו. סיורים – אין לך כוח לשטויות. אז יאללה, כוס אמו.
מה עם אוכל? חבר'ה לא לקחו? אבטיחים כן. אני זוכר פעם באנו לאיזה אחד: כן, כמה זה? הוא עושה לנו: "חמש שקל", נראה לי, לאבטיח. הוא הרים את הנשק: כמה זה אמרת? "שתיים וחצי". בא, כיוון עליו. הוא אמר לו: "על חשבון הבית, קח". אשכרה היינו בוזזים. אין מה לעשות, ככה זה היה.
למה לא אמרת כלום? כי ככה זה, אין מה לעשות. ככה כולם היו. גם לא חשבתי על זה גם. אני לא מאלה שאמרתי: אני אלשין. זה לא עניין אותי. גם עכשיו לא האמנתי שאני אדבר.
אתה השתתפת בדברים האלה? במה, ביזות?
כן. אני לא הייתי בוזז. הייתי יודע מזה, ברור שהייתי יודע. אם הייתי נמצא כשהם היו לוקחים? כן, הייתי נמצא.
פירקת בית? בטח.
איך זה לפרק בית? אתה לא חושב על זה באותה שנייה.
אדרנלין? בטח, כל העצבים של ה-21 יום שאתה סוגר אתה מוציא. בחמש דקות אין בית.
אחרי זה אתה נרגע? אחרי זה אתה יוצא: יאללה, זיינתי אותם. עוד קצת הוצאתי מהעצבים של הסגירת 21. סיפרתי את זה לחברה שלי, כולה אכלה סרטים, אמרה לי: מה, אתם מפגרים? אין מה לעשות.
ככה אמרת לה? אמרתי לה, אתה יודע, קצת יותר מתון. אין מה לעשות. אני אומר, כל אחד בחברון נדפק, אין חייל שהיה בחברון ולא אומר כוס אמו העיר הזאת.