המעצר הראשון שעשיתי בחיים, שהוצאתי את כל תכולת הארון בפעם הראשונה, הוא היה מפוצץ בשמיכות צמר, המון, הם חולים שם על שמיכות צמר. השמיכות האלה כבדות. בכל אופן, אני ממש זוכר את הרגע הזה, הוצאתי את כל השמיכות החוצה ועבדנו מהר והייתה סיטואציה שאחרי שסרקתי את הדלת של הארון ולא היה שם כלום, אז הסתכלתי על ערימת השמיכות שהייתה בחוץ שכמובן היא כבר לא הייתה מקופלת יפה כמו שהייתה לפני שהוצאתי אותה, אלא כערימה. ואז הסתכלתי על הערימה, הערימה הסתכלה עלי, הסתכלתי על הארון ואמרתי: אוקיי, אדחוף חזרה הכול פנימה כי לא יפה. אז הכנסתי הכול פנימה והמשכתי עם הסריקות. בוא נגיד שבמעצר השני כבר לא עשיתי את זה יותר, חלאס, כי זה כבד, אין זמן והבית הוא ענק ואינסופי ואם אני באמת רוצה לעשות סריקה כמו שצריך ולעוף משם כמה שיותר מהר בלי שיתחילו הפס"ד (הפרות סדר) על המעצר אז יאללה. אז הדברים האלה תמיד היו מלווים בצער ובבאסה כי אני שנאתי את זה, והרגשתי על הפנים עם זה. אבל כמפקד, תמיד סדר העדיפויות שלי היה שונה, זאת אומרת העדפתי לעמוד במשימה ולצאת משם כמה שיותר מהר כדי להמעיט את הסיכון שניכנס להפס"ד על הכוח והחיילים יחטפו אבנים ולא יודע מה.