כשאתה מסתכל אחורה על השירות, מה אתה חושב?בסך הכל אני לא מתחרט על השירות. אם הייתי צריך לעשות אותו דבר עוד פעם, הייתי עושה. זה היה שירות שברובו היה מנטלית מאוד קשה. כלומר, גם מבחינת המסלול שהוא היה לא פשוט, וגם מבחינת התקופות המבצעיות שהן מאוד משביזות, של לשבת הרבה פעמים במקום אחד, לצאת למארבים יום אחרי יום, לא לצאת הביתה. הרבה תסכול מהבחינה הזאת. אבל לקראת סוף השירות שלי עברתי לתפקיד של סמל צלפים, שזה היה תפקיד שמבחינתי הוא היה להיות ראש גדול. כי זה היה לקחת אחריות על משהו שאני אחראי עליו. רוב אלה שמעליי לא הבינו בזה אז לא אמרו לי מה לעשות ואני הייתי אחראי על כל הנושא הזה. וזה היה מבחינתי, כלומר זה תקופה שאני זוכר גם אינטנסיבית אבל מאוד מספקת מבחינה אישית.

מה אתה לוקח איתך מהשירות שלך בשטחים?תראה, הוא היה די בעייתי. מהבחינה הזאת של מצד אחד הייתי ביחידה מובחרת, שכולם היו מורעלים והיה לך ברור מאוד מה אתה עושה. כלומר היה פיגוע או משהו כזה, אז ברור שצריך לעשות משהו ואנחנו עושים משהו וכל זה. אבל מצד שני, כל ההתעסקות הזאת היתה מאוד בעייתית. כי לתת למישהו שהוא בן 20-19-18, לתת לו רובה צלפים ולהגיד לו, כלומר הדבר הזה, אנשים הרבה פעמים אני חושב לא מבינים את המהות של זה. כלומר אתה העיניים בשטח, כי אתה, לך יש את האמר"ל הכי טוב ואתה בעמדה הכי טובה ואף אחד אחר לא אחראי עליך, ואם אתה רוצה ואתה חושב שאתה מזהה מישהו אז אתה תירה בו ואף אחד לא יידע להגיד על זה כלום, כי אף אחד לא באמת יברר. כלומר, זה שאני שומע אנשים, אמרו: טוב, התחשק לי, יריתי. זה הדבר הכי הגיוני בעולם כי אתה יכול לעשות את זה. אתה יושב בעמדה בשתיים בלילה באיזה מקום, אתה יכול להיות משועמם תחת ומת להתעפץ ומת מעייפות, עובר מישהו, מי יידע באמת אם הוא החזיק נשק או לא אם תוריד אותו? אז יש לך כוח עצום. אז מהבחינה הזאת הרגשתי, שמחתי שאני הייתי צלף. כלומר ידעתי שעליי אני סומך בקטע הזה יותר מאנשים אחרים. אני יודע שאני לא אירה במישהו מתוך שעמום אבל אני לא יודע אם מישהו אחר יהיה...

ואנשים ירו מתוך שעמום?ביחידה שלי אני לא חושב, אבל אני יודע שכן. היינו נגיד באיזה בסיס שהיו בו מג"בניקים, והמג"בנקים מספרים לנו בהתלהבות איך הם תפסו מישהו כי משעמם ופוצצו אותו מכות. אז זה לא משהו נדיר שאתה לא שומע עליו. אז בקטע הזה אני שמחתי שאני כן יכולתי לעשות את זה וכן להיות במקום הזה, ולדאוג שאני לא אעשה משהו שאולי מישהו אחר היה עושה, או שמישהו אחר אולי כן היה יורה ואני לא הייתי יורה.

איך זה מרגיש להיות צלף?אני מאוד אהבתי את זה. כלומר, זה מאוד כיף. מהבחינה הזאת, אפילו מבחינת האימונים, זה כמו ספורט. כלומר ככה אתה רואה את זה. אתה יושב או שוכב עם נשק צלפים ומתאמנים על מטרות, להתאמן על פגיעות והרבה מטווחים, ומי שאוהב את זה, זה אחלה. וכשאתה בשטח עם הנשק צלפים אז אתה יודע שאם יש משהו אז שוב, לך יש את האמר"ל הכי טוב, יש לך את הכלי הכי טוב, ואתה יושב במרחק של 200-100 מטר מאיזשהי נקודה ואתה יודע שאם אתה מזהה חמוש אז בהחלטה של רגע אתה יכול להוריד אותו. זה אחריות מאוד גדולה שיש עליך, ובסופו של דבר זה מעניין וזה אחריות. כשאתה בצבא אתה לא חושב על זה אבל בסוף, כלומר אחרי הצבא, אתה מבין את זה. אתה חושב: בן אדם, ישבתי עם נשק צלפים עם כדור בקנה, הייתי צריך רק ללחוץ על כפתור ועל ההדק והייתי מוריד בן אדם. כי אתה מסתובב במשך היום אז אתה הולך עם הכוונת, מכוון על אנשים כדי לראות שאתה עליהם ושאם פתאום יצוץ איזה מחבל אז תוכל להוריד אותו, ואתה מכוון על אנשים חשודים ושוב, זה החלטה של רגע. לא צריך הרבה יותר מזה בשביל להוריד מישהו.

יש משהו שקשה לך עם השטחים? משהו שזעזע אותך?אני חושב שאני הגעתי בנקודת מבט מאוד שונה מכל האנשים שהיו סביבי. כלומר הייתי בנג"ע (בן גרעין) כזה, עשיתי שנת שירות. שנה לפני כל הזמן מדברים על ערכים ועל אנושיות, והייתי מדריך ולהם הטפתי על אנושיות והרצאתי להם על טוהר מידות וטוהר הנשק ודברים כאלה. ואתה רואה שמי שמסביבך אין לו את הדברים האלה. אז מי שמסביבך מגיע לבית ומתייחס אליו בצורה מאוד מסוימת שלך פתאום, אתה חושב שזה מפריע אבל באיזשהו שלב אתה גם מתרגל לזה, ומתייחסים אז לאנשים שאתה עוצר בצורה מאוד מסוימת.

מה זה אומר מסוימת?אתה אומר: זה עצור, אז לך תדע למה עצרו אותו או לך תדע מה הוא עשה אבל אתה אומר: וואלה, זה עצור, זה ערבי, זה מחבל, אז לא צריך באמת להתייחס אליו כמו אל בן אדם. אז הוא כפות, אז אתה יכול לדחוף אותו ואתה יכול להרביץ לו, ואתה יכול לדחוס אותו אחד על השני בתוך נגמ"ש, לשים ערימה של אנשים כי צריך לעצור אותם. ושוב, זה דברים שלפני זה אתה לא חושב שזה מה שיהיה. (...) העניין הזה שאתה בא, יושב, נכנס לבית, יש שם משפחה עם הורים וילדים, ואין מה לעשות, היה להם מזל רע וכוח צה"ל צריך להיכנס לבית שלהם. ולא יעזור מה הם יגידו, אין מה לעשות, אנחנו צריכים להיות שם. ועכשיו הם תקועים איתנו ואנחנו תקועים איתם במשך נגיד שלושה ימים. וזהו, ואתה עכשיו צריך, הם לא יכולים להסתובב בבית שלהם אז הם תקועים באיזשהו חדר עכשיו, והם צריכים לבקש אישור כדי ללכת לשירותים, ומן הסתם יושב שם בן אדם שלא יודע ערבית אז אין ממש תקשורת אז צריך ככה בסימני ידיים או משהו כזה. ואתה עכשיו, הבית שלהם הוא הבית שלך עכשיו. אם אתה רוצה אתה עושה איתו מה שאתה רוצה ואתה הולך ומשאיר את זה ככה. מה שהיית צריך לשבור אז אתה תשבור כי אתה צריך, ומה שהיית צריך לקחת ולהשתמש בו אז אתה תיקח ואתה תשתמש בו. אם זה שמיכות או כיסאות או שולחנות או ספות או מה שזה לא יהיה כדי לבנות את העמדות שלך או כדי להסתדר שם. וכשאתה יוצא אז הם שם עדיין. הבית שלהם הרוס ויש להם חרא בשירותים. וזהו.