חודש וחצי אחרי שהתחלתי את תפקידי כקצינה בחטמ"ר יהודה, היה את אירוע ציר המתפללים מה שנקרא, שבו נהרג המח"ט. מאותו רגע התחיל גל פיגועים מטורף, שנמשך בערך חצי שנה לסירוגין, של אירועים שרובם הסתיימו בהרוגים ופצועים. באותה תקופה ההתנהגות הרגילה של האנשים בחטיבה היתה התנהגות קצת מוזרה. לדוגמה: המודיעין, הם היו מצלמים את הגופות של המחבלים, אחרי שהיו הורגים את המחבלים, לצורכי מודיעין. התמונות האלה איכשהו היו מתגלגלות לכל המחשבים בבסיס, דרך המייל הצבאי, והיו משמשים כשומרי מסך בכל מיני מחשבים בשלישות וכאלה. פשוט תמונות של גופות של מחבלים. בכלל, זה היה מין כזה קטע שבאים להסתכל במודיעין על כל הגופות של המחבלים, על המחבל השרוף, על איך ה- D9 הורס בית, זה היה השומר מסך של ההנדסה. כל אחד כאילו היה עושה את הדברים האלה. התחילה גם תרבות, אני קוראת לזה בכוונה תרבות, של ציניות מאוד מאוד קשה סביב האירועים. היה לנו כל מיני מומנטים כאלה בחטיבה שסימלו כל מיני אירועים. למשל, היה אירוע שבו חיילי מגלן ירו בטעות והרגו שני יהודים והם חוררו להם את האוטו, חוררו כמו שלא ראיתי אוטו מחורר בחיים. אותו רכב הובא לחטיבה ופשוט עמד שם איזה חודשיים וכל החיילים היו באים להצטלם איתו, עם הרכב כאילו, עם הדם. כולם היו מצטלמים איתו, היו יושבים עליו ועושים כל מיני, היו עומדים עם פטישים ומצטלמים כאילו הם שברו את האוטו, או עם נשק מכוון כאילו הם עשו את כל החורים האלה. אני מדברת איתך חיילי מפקדה, כן, שמשרתים שם כל הזמן הזה.