עדויות הרג/ רצח הודנא

קיץ 2003

מה ששבר את הכל- עומד המח"ט מולנו בתדריך שאנחנו בהודנא, מצב רגיש, הוא מדבר על זה ודקה אחרי זה הוא עושה לנו תדריך: "כל ילד שאתם רואים אותו עם אבן, אתם יכולים לירות בו". כאילו, להרוג אותו. אבן! המג"ד או המח"ט, אני לא זוכר, זה היה תדריך כזה. "עכשיו המצב פה רגיש, ואבן זה כלי רצח, אתם יודעים מה זה. אני ראיתי מישהי שנפגעה מאבן". אני חושב שהמג"ד שלנו... הוא ראה שגם המח"ט של החטיבה פה. חטיבת עציון זה היה, ***.

*** הוריד פקודה שאפשר לירות בילד שזורק אבן?
כן, כי זה כלי רצח, כי הם זורקים את זה על הכביש. זה היה בהודנא.

לא קם קול צעקה על זה?
לא. אני, אמרתי לך, הייתי רגל וחצי בחוץ, מבחינתי, בחשיבה. ומה שהכי עיצבן אותי זה שהחבר'ה בצוות כבר הגיעו למצב שכל מה שמעניין אותם זה שבשביל השיחה הזאת אמרו להם שבגלל שזה המח"ט הם צריכים לעלות על נעליים, נעלי צבא. והם התווכחו על זה שעות, ואחד הלך וצעק על המ"פ, צעקו אחד על השני חצי שעה אחרי התדריך הזה. ואני ברור שרציתי לשאול, אבל היה בי כל כך הרבה ייאוש מכל האנשים האטומים האלה, וידעתי שכל פעם שהייתי שואל הייתה נגדי אופוזיציה, את הכמה אנשים ש "נו, עוד פעם השאלות ועוד פעם הזה, רוצים לשחק כדורגל". או ש "סתום אתה עם השאלות שלך". זה תמיד ליווה אותי, היה לי את החבורה שתמיד הייתה באופוזיציה, אז ידעתי שאני לא אקבל תשובה, כרגיל. זה היה, מבחינתי OVER THE LIMIT, כבר היה ממש מוגזם. האנשים אמרו, הלוחמים אמרו, בוא נירה סתם במישהו כדי שתיגמר ההודנא המסריחה הזאת ונפסיק את המארבים ונתחיל לחזור לעשות מעצרים. והנה, זה בא לך מהפיקוד הכי גבוה שכנראה גם לו נמאס, אז הוא רוצה שייקרה משהו.

[  הדפסה ]   [  חזרה ]