בחברון יש סיפור, יש משפחה, בטח הסיפור מוכר, משפחה שגרה שם מתחת לעמדה 40א', לא זוכר, מתחת לכניסה של תל רומידה, שהיא ממש צמודה לקרוואנים, קומה אחת מתחת. עצם זה שיש להם רק שביל גישה מסוים אליהם, רק בתקופתנו הותר להם להגיע לבית שלהם, או ממקום מסוים כל הזמן הם עשו עיקופים. היה גם מקרה שילדים (מההתנחלות) מתל רומידה זרקו אבנים. היה שם כמה ילדים מופרעים. היה ילד אחד באמת מופרע שמתפאר בפני החברים שלו שהוא זורק אבנים. היה מקרה שם בתל רומידה עצמה, לא בבית הדסה, בתל רומידה, שהוא זרק שם אבן, פגע לילדה של אחת המשפחות שם בראש וברח. הוא פשוט ברח. ירד למטה.

מי זרק את האבן?ילד מבית הדסה.

יהודי?כן, ילד יהודי. זורק את האבן, פוגע בילדה בראש, בורח. כל הזמן מזמינים, כל פעם מחדש מזמינים משטרות. המשטרה לפעמים מצליחה. השוטרים דווקא לזכותם אפשר להגיד שהם היו די, כלומר רוב השוטרים היו די תקיפים: איפה הילד? בואו נמצא אותו. וכל הילדים מסתגרים, אי אפשר לדעת מי זה. הילד בורח ללמעלה של בית רומנו, זה שם ליד, מציץ-מתחבא, מציץ-מתחבא, אף אחד לא רואה אותו. והילד מתהלך אחרי זה בגאווה: אני זרקתי אבן. מתהלך עם חברים שלו ומדבר בהתלחששות. זה סיטואציה ממש קשה.