היה איזה יום אחד שהמ"פ אסף אותנו אחר הצהריים, והסבירו לנו שאנחנו רוצים לצאת לפעילות התקפית, לגרות כביכול את השכונה ששלטה עלינו, שזו שכונת אל-בורייג'. [השכונה] שלטה עלינו בגובה, באנשים, בתצפית. כשאני אומר לגרות, אני מתכוון שאנחנו נירה קצת, נפוצץ קצת, נראה להם שאנחנו שם בפנים ואולי זה ימשוך את המחבלים החוצה להגיב ואז נוכל לפגוע בהם. כי עד אז לא באמת היה לנו חיכוך אמיתי איתם. המתקפה התבצעה ככה שהתחיל לרדת החושך, הטנק שלי הוביל, היינו במין שיירה כזאת, והיה בית קטן. רואים פתאום שכונה שלמה שנפתחת מולך, מלא בתים, הכול צפוף ואיך שהגענו לבית הקטן, יצאה הוראה לתקוף. כל טנק לוקח את הכיוון שהוא רוצה, [אז] ירינו מלא על הבית הקטן במקלעים ופגז אחד לוודא שאין שם שום דבר שמאיים. פתאום אני רואה את כל השכונה מולי ואז לחץ, בלבול בקשר, המפקד מאוד מאלתר, ופתאום הוא אומר לי: אתה רואה את הבית הזה? תירה לשם. בום, אני יורה. "קדימה, נהג, להתקדם קדימה", הנהג נוסע קצת קדימה, מגיעים למין סמטה. "אתה רואה את הבית משמאל? תירה בו". בום, יורים, וכאילו, סתם ירינו. לא היה מודיעין על הבית הזה או על הבית הזה, זה סתם המ"מ שלי ואני החלטנו על זה בגלל שצריכים לירות, צריכים לגרות. יכול להיות שגם אנשים נהרגו בפנים אבל לא באמת היה מידע מודיעיני על הבתים הספציפיים האלה. וככה זה המשיך. "אתה רואה את הבית מולך? תירה". הוא גם שאל אותי: "על מה אתה יכול לירות? מה שאתה יכול לראות מבחינה פיזית, תירה עליו", כאילו, "תרגיש חופשי". וככה היה בעצם, כל טנק פשוט ירה לאן שהוא רצה ובהתקפה אף אחד לא ירה עלינו, לא לפני ההתקפה, לא במהלך ההתקפה ולא לאחריה. אני זוכר שהתחלנו לנסוע אחורה עם הטנקים, אני הסתכלתי לכיוון השכונה, פשוט אני רואה שכונה שלמה בלהבות כמו בסרטים. הכול תמרות עשן, שכונה מפורקת, בתים על הרצפה, וכאילו, אנשים חיו שם אבל אף אחד לא ירה עלינו עדיין. סתם ירינו.