הגענו לח'ירבת אום אל-ח'ייר, שצמודה לכרמל. הגענו לשם להריסה. הרסנו שם מחסן או שניים. אתה מקבל [הוראה] מה להרוס, מתאם מול החטיבה [המרחבית] ועושה את זה. כל הריסה שאנחנו עושים מביאים סבלים ומוציאים את התכולה, שמים במקום רחוק מההריסה, מצלמים בתוך המבנה הריק שאנחנו עומדים להרוס, מסביב. עושים סיור בתוך המבנה הזה לראות שאין שם שום דבר יקר ערך או שאין שם בנאדם, ורק אחרי זה הורסים. להגיד לך שאני שלם עם מה שעשיתי בצבא? לא. אני לא מסכים עם פעולות ההריסה, אני חושב שבמרבית המקרים הן לא נכונות, [זה] פשוט לא הומניטרי. אבל להגיד לך שאנחנו הקפדנו על דברים על קוצו של יוד, שזה יעבוד לפי הנהלים? כן, הקפדנו על זה. אנחנו היינו מקפידים ואנחנו ידענו שכבר היו מקרים שתבעו את המינהל האזרחי כי הוא הרס והשמיד בטעות. [במקרה הזה] הגענו לאום אל-ח'ייר, הייתה הריסה לא סימפטית. היה שייח' של הכפר ששכב שם לפני הטרקטור. היינו צריכים להביא את המג"בניקים שימשכו אותו והיו קללות וצעקות. בסוף הוא ניגש אלינו ואמר לנו: אתה שומע את הטרקטורים עובדים בשכונה החדשה בכרמל? מה זה? אמרנו לו: הם בונים בתוכנית מאושרת, אתם לא. אמר לנו: זה נראה לך צודק? אמרנו לו: זה המצב. ואתה יודע שהשכונה החדשה כן אושרה ויש לה תוכניות [מתאר], והם עובדים לפי התוכניות והכול, אבל אותו בנאדם [פלסטיני] שחי חמש מטר מהגדר שלהם והוא לא חוקי לפי ההגדרה של המינהל – זו בעיה. סיטואציה לא נעימה: לפנות זקנים, ילדים, נשים מהבית. לעשות את זה יום אחרי יום אחרי יום. זה לא נעים. זה סיטואציה קשה, סיטואציה רעה. אתה מפנה אנשים בגיל של סבתא שלך מחתיכת הפחון שהם גרים שמה וזה קורע את הלב. אין מה לעשות.