כל ירי של כוחות הסיוע זה מערך של אישור. עולים בקשר וצריך לאשר. הרוב מאושר, במיוחד אצלנו כי אנחנו נכנסים ראשונים. המפקד עולה בקשר, אומר "אני רואה פה בניין", מזהים קצת חשש, מעלים את זה ויש אישור. [אם] יש קצת חשש בקול של מישהו – זה מצדיק הכול. זה דבר שמכריע לשיקול דעת, יש צורך ברור כשהוא עולה מולך ואתה שומע יריות ברקע ויש מחבל. תחת אש – 100% יתנו לך [אישור ירי]. מעבר לזה [אם] יש בניין מאיים, יש "אני מרגיש מאוים פה מהבניין הגבוה הזה, אני רוצה שתמסך לי אותו או שאני רוצה שתוריד אותו", ואז "מעלים מטרה", שמים אותה על נ"צ (נקודת ציון), הם עולים בקשר מול החטיבה, מדווחים. ההרגשה היא שהכול נורא תלוי בחבר'ה מהשטח, איך שיתארו את המצב לרמה הממונה – ככה היא תגיב. אם יגידו "חייבים להוריד את הבניין הזה, הוא מאיים מאוד על הכוח שלי" – יפגיזו אותו. בהתחלה לא קיבלנו אישור, כל עוד היה חשש לאזרחים. בהתחלה נורא חששו מהתקשורת ומכל הדברים האלה. אבל זה נורא פלואידי כי יש לך מזל"ט וכשהקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) מעלה את הבקשה בשולחן אש של החטיבה, יושבים, מסתכלים במזל"טים, "מישהו יודע על משהו"? שואלים את המודיעין [ואומרים] "כן, אפשר לירות". כל עוד אין מידע קונקרטי [על זה] שזה רע לנו, אפשר לירות. ככל שהתמשכה הלחימה האישורים הרבה יותר מידיים. הוראות הפתיחה באשלחיילים בשטח במהלך ההתקדמות היו ירי, ירי לכל מקום איך שאתה נכנס. ההנחה שברגע שנכנסים, כל מי שמעז להוציא את הראש הוא בעצם מחבל. וזה די נשמר ככה לאורך כל המבצע. כל עוד אתה לא מפר גבולות גזרה של כוח נוסף, זאת אומרת סכנה לדו"ץ (ירי על כוחותינו), אתה רשאי אש.