לפני הפסקת אש הראשונה אמרו לנו שאנחנו נכנסים להוריד בית. מהר ירדנו והכנו את כל הציוד להוריד את הבית, ואז שאלנו "איזה בית אנחנו מורידים". אמרו לנו "רוצים לעשות לפני הפסקת האש בום גדול". ככה, זה המשפט שהקצין שלנו אמר, וזה שיגע את כולם. של מי הבית? עוד לא בחרו בית, אחד מהבתים. ואז לכולם נדלקה נורה. מאותו רגע החלטנו די פה אחד שאנחנו עולים לדבר עם המפק"ץ (מפקד צוות) ולהגיד לו שאנחנו פשוט לא עושים את זה, אנחנו לא מוכנים לסכן את עצמנו בשביל סתם. [הוא] בחר את המילים הכי לא נכונות כדי לתאר לנו מה אנחנו הולכים לעשות, כנראה זה מה שאמרו לו. אמרנו לו "לא מוכנים לעשות", זו הייתה שיחה מאוד קשה. הוא קצין אז הוא אמר "קודם כול שיהיה ברור לכולם, אנחנו יוצאים הלילה לבצע את הדבר הזה, מעבר לזה אני הולך לברר בשבילכם יותר פרטים על המשימה". הוא חזר אחרי כמה שעות, אמר "זה בית פעיל וצריך שאתם תורידו ולא מישהו אחר כי אי-אפשר עם מטוסים כי זה מסכן בתים אחרים באזור, בדיוק בשביל זה צריך אתכם". בסופו של דבר באורח פלא המשימה הזאת עברה לגדוד שהיינו אמורים להיכנס אתו, וזה ירד מאתנו. אחרי הפסקת האש הגיע הבאגר (דחפור) לגזרה, המשאיות אמולסיה (חומר נפץ נוזלי) והדרילר (מערכת קידוח לאיתור מנהרות) הגיעו, ואז התחילה עבודה על המנהרות בגזרה שלנו. היו שני לילות שעבדנו על המנהרה. בשלב הזה חזרנו פחות או יותר לאותה גזרה שהיינו בה וממש לא זיהינו את השכונה כי חצי מהבתים פשוט לא היו שם. הכול היה נראה כמו בסרט מדע בדיוני, כל מיני פרות הולכות ברחוב, כנראה נפרצה רפת או משהו, הכול הריסות ברמה, לא ראינו ככה ב"עופרת יצוקה", אין בתים.

גם בסג'עייה? כן. כל בית שעומד, כמובן שהוא לא נראה כבר כמו בית כי יש בו חור, לפחות אחד, של פגז. חורים של כדורים והכול מחורר. צריח של המסגד שלפני זה חיפינו עליו היה על הרצפה, והכול היה ממש הרוס. וכל הזמן ירי בלתי פוסק, לא יודע למה ירו שם בלי הפסקה, אולי כדי שאף אוכלוסייה לא תחזור. אבל כל זמן העבודה ירי בלתי פוסק. כל הזמן יש נק"ל (נשק קל) ברקע ואז את הפגזים.