אהה וואו, אתה מכיר את הקרקס? הקרקס קראתי לזה, הלונה פארק של ”גבעה 18” (מאחז של מתנחלי קריית ארבע הנבנה בעקבות הרצח של הלל אריאל ביוני 2016). מודיעים לנו שיש שמועה על לונה פארק אחר הצהריים. ואנחנו כזה ”טוב בסדר, לונה פארק... נגיד. לונה פארק, ולא אמרו לנו כלום? נו יאללה”. ואז כזה לקראת הצהריים אומרים לנו ”טוב, שמעו, שכחנו להודיע לכם שיש לונה פארק...”

מה זה אומר?שאלה טובה! אז מתחילים להגיע אנשים. מביאים כאילו כזה מתנפח מגולגל, פותחים אותו, תוקעים משאבה ומתחילים להרים איזה מגלשה מתנפחת כזו. ויש שתי דרכים להגיע – אחת בקצה הצפוני של חרסינה (שכונת ”גבעת החרסינה”), צפון מזרח כזה, שהוא יוצא לכרמים של הערבים של גבעה 18, ויש את השער הצמוד לגבעה. אז הם פתחו את השער הרחוק יותר, שזה הליכה של איזה 500 מטר. זה אומר עוד איזה שלושה חיילים עושים שרוול (העמדה של חיילים במרחק מצומצם לאורך הדרך בכדי להגן על תנועת אזרחים) עכשיו גם בדרך. אז היינו צריכים להביא תגבור לשטות הזאת.

בשביל הלונה פארק...כן. ואני בא לחיילים שלי ואומר: תשמעו, אתם נשארים בשמירה ואני לא יודע עד מתי. שלוש שעות הם מחכים שייגמר... אני אומר להם ”תשמעו אני לא יודע מתי אתם יורדים. אני מצטרף אליכם כאילו, אין לי מושג מה קורה. אני מצטער שככה זה. באמת מצטער, אבל אין לי מושג, שתדעו שאתם שומרים עכשיו עד שנגמר הלונה פארק”. מתסכל רצח. ובאים ילדים ופותחים דוכן פיצות ופופקורן, ואז איזה אחד גדול, הכרנו אותו כי הוא ילד קצת עזוב כזה, נוער בסיכון מחרסינה, בחור באמת גדול. בא אומר ”אני רוצה לפתוח פה צמר גפן מתוק”, בתוך הצלייה שלנו. אני אומר לו: לא, לא. והוא מביא את הצמר גפן מתוק ופותח. עכשיו, הבן אדם הזה שני מטר, שוקל איזה מאה קילו, אתה לא יכול להזיז. הוא החליט שלא ואין עם מי לדבר...

פשוט פתח?כן! פתח את הצמר גפן מתוק שלו ככה ליד המיטת שדה. בין המיטת שדה לשולחן.

איך אתם לא עוצרים אותו? איך עוצרים אותו? אי אפשר? איך אתה עוצר בן אדם ככה? בן אדם יותר נמוך אתה אולי לוקח אותו ומזיז.

לא יודע, חיילים... חיילים, אוקיי יש לנו נשק, מה נדרוך עליו את הנשק? אין מה לעשות. הפרענו לו, לדעתי גם דחפנו שולחן כזה שיחסום אותו, כאילו עשינו את זה כבר לא כדאי. הוא אמר ״אמא שלי מסכנה, היא צריכה צל, איך אתם לא מתביישים?״, משהו כזה. בסוף פשוט נמאס לו, כאילו עשינו לו את זה כבר קשה מדי.

הוא הביא לכם צמר גפן מתוק? לא, לא רצינו. זה ילד טיפש. שלא מעניין אותך למצוא חן בעיניו. אז המתנפחים האלה קורים, והעמדת צמר גפן הזאת קורית, ואז אני לא זוכר אם מרזל או בן גביר או גופשטיין או שלושתם ביחד היו שם, הייתה איזו נציגות של higher ups , של פוליטיקאים. היינו שם שעתיים-שלוש- ארבע אחר הצהריים. [לאט לאט] מתחילים לקפל, אתה לאט לאט מצמצם כבר נוכחות, סוגר את השרוול כבר כשאתה רואה שאנשים כבר לא באמת עוברים. ויש איזשהי נוכחות, ואז אתה אומר יש מצב שעכשיו יורדים ועולים עוד חצי שעה לשמירה. [אז אתה אומר לחיילים] תנוחו, לא יודע מה, תשתו מלא מים, אין מה לעשות. אין מי שיעלה לשמירה, אתם יורדים ראשונים כי אתם עוד תעלו לשמירה. ופיצות, אחר כך ניסו למכור לנו.

למכור?כן.

מהאירוע?כן, ניסו למכור לנו, אמרנו ”לא רוצים את הפיצות שלכם! לא רוצים! נראה לך שאני אשלם על זה? אתה תשלם לי”, כאילו. אני הייתי אבטחה בחינם עכשיו, אתה עוד רוצה שאני אשלם לך על משהו? לא רוצה את הפיצות, תדחוף אותם. ולדעתי מצאנו אותם אחר כך בפח באמת.

לא מאמין... כאילו, אני לא יודע אם הם זרקו או בסוף הם כן ”באו לקראתנו” עאלק, אחרי כל זה, ונתנו לנו איזה חצי פיצה. אבל אני זוכר שראיתי את הפיצות בפח ואמרתי ”וואלה, אם עוד הייתה לי איזו אמפתיה, שם היא נגמרה”. אתה מבין מזה איך מבחינתם אתה עבד. הערבים הם אויב ואתה עבד, אתה כאילו רמה אחת מעליהם מבחינתם. באמת שמבחינתם אנחנו משרתים.