זה צריך להיות מסלול חובה במערכת החינוך: טיול שנתי לתל רומיידה. לכאן צריך להביא כל תלמיד בישראל, עדיף עם הוריו. לכאן צריך להביא את כל מי שחשו חמלה למתנחלים והטיפו לה, כל הצדקנים שלבם נחמץ נוכח ה"טראומה", כל אבירי היגון שהשתתפו בצער המפונים, כל הקוראים לצו פיוס לאומי מדומה אתם. את כולם צריך להביא לשכונת תל רומיידה בחברון. כאן צריכים להתקיים שיעורי האזרחות, שלא לומר שיעורי המולדת.
כאן גרו בשלווה כ-500 משפחות פלשתיניות, מהן נותרו בקושי 50. הרחק מעיני כל מתקיים כאן לא רק טרנספר אכזרי, אלא משטר אימה שהמתנחלים משליטים על קומץ התושבים שעוד לא עזבו. כאן הקימו מחטף התנחלותי שצמח לממדים מבעיתים, עם מבנה קבע רב קומתי בחסות המדינה, שכונת רפאים מסביבו, ובה קומץ התושבים שעוד נאחזים בציפורניהם בבתיהם, למרות כל העוולות שממיטים עליהם אדוני הארץ האלימים, שכניהם הלא קרואים.
כאן צריך להראות לתלמידי ישראל את פניה האפלים של ארצם - קסרקטין צבאי שבחסותו מתקיים הרשע המזוקק שהמתנחלים מנחילים לשכניהם. אין עוד כשכונה הזאת, ארץ ההפקר, שבה כל מתנחל דאלים גבר. אין יום בלי אלימות, בלי יידוי אבנים, זבל וצואה בשכנים המבועתים שמתחבאים בבתיהם המבוצרים, פוחדים להציץ החוצה מהחלון, שדרכם הביתה היא תמיד דרך יסורים וחרדות, והכל לעיני החיילים והשוטרים, נציגי רשויות החוק שעומדים מנגד. תמונת עולמו של ישראלי הגון שיבקר בתל רומיידה תתהפך באחת: זוהי החצר האחורית של מפעל התנחלויות.
כל הגפנים בבוסתן מנוסרים. הכניסה לביתו של האשם אל-עזה חסומה בערימות אשפה וגרוטאות ששכניו מלמעלה דירדרו אליה. זה כמה שנים שהוא לא יכול להיכנס לביתו מהרחוב. עכשיו נותר רק להשתרך בדרך טרשים, שעולה במעלה ההר, חבוי מעיני השכנים שמעליו, למהר הביתה דרך הכניסה האחורית ולקוות לטוב. כל הליכה בחצר הבית היא הליכה חפוזה, מבוהלת, כל דיבור הוא לחש, פן ישמעו השכנים. אל-עזה הוא יו"ר ועד השכונה, או יותר נכון יו"ר ועד שארית הפליטה שלה.
לאורחיו הוא מציג סרט וידיאו שצולם כאן לפני ארבעה חודשים. בטלוויזיה הישראלית, על שלל ערוציה, לא תראו את זה: צילומי הפוגרומים. הנה פוסעת שיירת תלמידות בית הספר היסודי "קורדובה" חזרה לבתיהן, חבורת בנות רכות בתלבושת אחידה, וצעירי המתנחלים ובעיקר צעירותיהם שאורבים להם תוקפים אותן באלימות. הנה הילדות נסות במהירות, הנה בנות המתנחלים בועטות בהן ומיידות בהן אבנים ואשפה. החיילים מביטים במחזה משועממים, לפעמים מגניבים חיוך.
והנה הפוגרומצ'יק בביתו של הרופא, ד"ר תייסיר זהדי. מאות מתנחלים בחולצות שבת לבנות, כיאות למעמד החגיגי, פורצים אל ביתו וזורעים בו הרס ואימה. הרופא חסר האונים מנסה להזעיק עזרה בטלפון, בזמן שמאות המתנחלים עוד צרים על הבית. לובשי החולצות הצחורות מנפצים את שער הברזל ופולשים פנימה לעיני חיילי גדוד הנח"ל ופלוגת המג"ב שאיש מהם, אבל איש מהם, לא נוקף אצבע. הנה הם פולשים אל הבית ומתחילים להשחית בו מכל הבא ליד, לנגד עיני בעליו, שמתאר הכל בגרון ניחר אל שפופרת הטלפון. "הכל נהרס", הוא אומר בשקט מתוך ביתו המסורג והממוגן לשווא.
אחרי שהמתנחלים גומרים לכלות את זעמם בבית הרופא, הם יורדים מחוייכים במדרגות הבית, בדרך ליעד הבא. איש לא עוצר בעדם, רק דלת הברזל של השכן, איוב אוואווי. הדלת לא נשמעת להם והם נשארים בחוץ. בינתיים מראה המצלמה את ההרס בבית הרופא: מקולטי השמש שעל הגג ועד העציצים בסלון, הכל מנותץ ומנופץ. פוגרומצ'יק. נח"לאי צעיר משחק בנינצ'קו בידיו. מאין לו כלי המשחית הזה? מה הוא עושה אתו? התושבים מכירים את החייל בשם משפחתו, ומספרים עליו סיפורי בלהות.
תם הסרט ואנחנו חזרה במציאות. אל חדר האורחים בביתו של אל-עזה נכנסת בריצה בתו, רארד. תלמידת כיתה ג' בקוקיות, יום שני לשנת הלימודים, פניה מביעים פחד. תמיד היא חוצה את הדרך בריצה. אתמול, שבת המלכה, יידו בהם המתנחלים אבנים, תלמיד אחד נפצע בזרועו, אבל היום עברה הדרך בשקט. קומץ מתנדבים בינלאומיים מלווה אותה ואת חבריה מדי יום לבית הספר ובחזרה. צה"ל הוציא הבוקר צו "שטח צבאי סגור" לשכונה, נגד המתנדבים הבינלאומיים - שתי אמריקאיות ואנגלי בשנות ה-20 לחייהם, שעברו לגור כאן, כמגנים אנושיים אמיצים - בטענה שהם מהווים "פרובוקציה". אתמול יידו המתנחלים אבנים בתושבים עד תשע בערב, עונג שבת.
חופשת הקיץ דווקא עברה בשקט: המתנחלים היו עסוקים במאבק ההתנתקות. אבל עכשיו חושש אל-עזה מאוד: הם חזרו מתוסכלים. היום הראשון לשנת הלימודים בישר רעות.
אנחנו יושבים בחדר בביתו של אביו של אל-עזה. האב הקשיש פונה מכאן מזמן. זקנים וחולים לא יכולים להתגורר כאן עוד, בבית שסולמות ומדרונים מובילים אליו, שאי אפשר לפנות ממנו חולה באמבולנס או להעביר אליו ציוד ואספקה אלא במסע רגלי מתיש. רוב בתי השכונה נטושים. בתי אבן טובלים בבוסתנים עומדים ריקים, כשאר בתי הרבעים של חברון שבשליטת ישראל. הביתים ריקים, תושביהם חילצו מהם את כל רכושם והסתלקו מכאן, מהזוועה. זו הרי מטרת המתנחלים, שעושים הכל למען ארץ ישראל.
ברוך מרזל הוא השכן מלמעלה. מהקרוואן של המרזלים, ממש מעל לראשינו, נשמע קול אשה משוחחת בטלפון. "אני השכן של ברוך", מחייך אל-עזה חיוך מריר. שומר המסך של המחשב שלו הוא צילום שגרתי: ילד מתנחלים כבן שש או שבע תוקף זקנה פלשתינאית נושאת סלים, בכיכר גרוס שליד שכונת אברהם אבינו, והחיילים מתבוננים מחויכים מעמדתם. כשאשתו של אל-עזה כרעה ללדת הוא נאלץ להשליכה כמעט מהחצר, לעבר מורד ההר, כדי למלטה העירה בדרך האחורית. בוסתן ביתו זרוע גרוטאות של מכונות כביסה ושאר ירקות שגילגלו לכאן השכנים. ארץ ישראל לנצח.
ביקור משפחות: בבית אחיו של האשם אל-עזה, הבית הסמוך, צריך להנמיך קול, ויש להיצמד לקיר האבן שמגונן מפני הקרוואנים שמעלינו ולפסוע במהירות בחסות הגפנים. על גג ביתו של האח ניצבת עמדת צה"ל; לבעלי הבית אסור, כמובן, לעלות על הגג.
הדרך לבתי השכנים הצמודים, מרחק פסיעות, עוברת דרך סולם. אל הסולם הרעוע צריך לטפס, סכנת נפשות ממש, כדי לעבור באפלולית העצים והגפנים הרחק מעיני השכנים. אנחנו הולכים כפופים, האח אינו בבית ואנו נכנסים לבית משפחת שרבטי הצמוד. וואאל פותחת את הדלת במאור פנים. שישה ילדים ובעל פועל בתחנת דלק, עמדת צה"ל על הגג וקרוואנים מעל לחלון. את חלון חדר הילדים לא פותחים לעולם. תריס ברזל מגונן עליו. שאר חלונות הבית ממוגנים בסבכות ברזל ובסורגים. וואאל פותחת לרגע את החלון, רק להראות את מראה האשפה שחיילי העמדה שעל הראש משליכים לחצר. לפעמים הם גם משתינים.
החצר, שהיתה כרם, זרועה עכשיו בשיירי אוכל, ב"חמג"שיות" צה"ליות ובבקבוקים ריקים, מתנת צבא ההגנה. הבוקר שמעה וואאל את החיילים מנסים לחורר את מיכל המים שעל הגג. "מרבית מהחיילים נחמדים", היא מדגישה, "אבל יש תמיד חיילים רעים". כל שלושה חודשים מתחלפת היחידה, המשמרת הקודמת היתה אנושית יותר מזו הנוכחית; אתמול שוב השתינו מהעמדה לחצר.
בפיה של וואאל ושאר התושבים יותר סיפורי זוועה ממה שהנייר יכול לסבול. חלונות הבית מנופצים מאבני המתנחלים. הבית מתנהל באפלולית בגלל התריסים המוגפים תמידית. את הכביסה תולים במרפסת ולפעמים המתנחלים מטנפים אותה גם שם. הלילה הרעישו החיילים בעמדה.
כשאנחנו יוצאים לחצר הבית, נוחתת אבן לידנו. יידו אותה מבתי המתנחלים שלמעלה. איש מלבדנו לא מתרגש. שגרה. אל השכונה הזאת יכולים רק תושביה הרשומים להיכנס, אך ורק ברגל. לא אורחים ולא קרובי משפחה. מי שרוצה להזמין קרובים מדרגה ראשונה צריך לבקש אישור יומיים-שלושה מראש. אין ביקורים ספונטנים. הדרך עוברת דרך עמדת בידוק אלקטרונית. אם מתקלקלת מכונת כביסה בבית, אי אפשר להביא טכנאי וגם אי אפשר לסחוב מכונה חדשה בדרך החתחתים. בזמן האחרון יש גם בעיות עם הכנסת בלוני גז דרך המחסום והגז לבישול אוזל.
בית משפחת סעד, הבית הבא בשורת הבתים, כבר ממוגן בחביות פח מלאות בבטון. ביצורים כאלה רואים רק באזורי מלחמה. בית משפחת סייג' בכלל הוחרם בידי צה"ל והוא משמש עמדת הגנה על המתנחלים. מבנה הקבע של המתנחלים, ארבע קומות של בטון ותריסי ברזל ירוקים, מזדקר כמבצר מעל בתי השכונה.
פוסעים דרך הכרם העתיק שיורד במורד הדרך אל בית הקברות המוסלמי של העיר. הכרם חרב, אדמתו יבשה. אסור לעבדו, המתנחלים לא מרשים. אל-עזה יראה אחר כך במחשבו את התוואי שמתוכנן עכשיו לקרוע דרך חדשה למתנחלים, שתעבור דרך הכרם ובית העלמין העתיקים. התוכניות הללו מסעירות כאן את הרוחות אבל הכל יודעים שהקרב הזה, ככל הקרבות שלהם, הוכרע מזמן.
"מכאן מסוכן להתקדם", פוסק אל-עזה. שאון העיר שמעבר למחסומי צה"ל עולה, מתריס בדממת המוות שאופפת את השטח הרפאי בשבשליטת ישראל. המתנדבת האמריקאית לונה רואיז שואלת בשקט מה יכול להביא לסיקור המציאות המזעזעת כאן באמצעי התקשורת הישראליים. "אם אחד מאתנו ייהרג, אתה חושב שזה יזעזע מישהו בישראל?" היא שואלת ביבושת. היא אומרת שהיא פוחדת מאוד. ילדים בכביש שעולה לתל משחקים ברולטה רוסית חברונית: הם חוצים את הכביש יחפים בריצה מטורפת. איש ארגון "שוברים שתיקה", אביחי שרון, שפועל כאן זה זמן להגנת התושבים, אומר שכבר חודשים לא ראה ילדים שיעזו לצאת לכביש השומם הזה, שמותר ליהודים בלבד. שכנה מודאגת מציצה מחצר ביתה.
ברחוב השומם שעולה ממתחם אברהם אבינו אל בית הדסה פוסעת קבוצה קטנה של אנשים. זהו רחוב השוהדה, שעל שיקומו ואורחות החייים בו נוהל מו"מ ארוך ומתיש בהתערבות הממשל האמריקאי. ההסכם שגובש כאן הלך בדרך כל ההסכמים: כל דלתות החנויות ששופצו נעולות ומרותכות עכשיו, ורחוב החללים שומם מאדם. מדי פעם פוסע בו ילד יהודי, מדי פעם חוצה ג'יפ צבאי משוריין את הכביש בשעטה. תחנת הדלק היתה לפינת החי, תחנת האוטובוסים לקסרקטין.
קבוצת האנשים קרבה. "נעים מאוד, שמי מריו ורגס יוסה", פונה הגבר ההדור וגבה הקומה. במשקפי שמש של "פראדה" ואפוד צלמים אופנתי לא פחות, הוא נראה צעיר מכפי גילו. מלווה בבתו הצלמת ובאיש "שוברים שתיקה", יהודה שאול, בא הסופר המהולל, הגולה הפרואני מחבר "העיר והכלבים", לרחובות הזעם והחרפה הללו.
