היינו בצאלים והתחלנו באימונים לקראת הכניסה שלנו לעזה. בתקופה הזאת בעצם עברנו כל מיני אימונים ייעודיים של כל אחד מה שהוא אמור לעשות, ובמסגרת הזאת, בנושא שאנחנו מדברים עליו- הרבנות – יש שני דברים שהתרחשו סביב ההתייחסות, המגע שלנו עם הרבנות באותה תקופה. הדבר הראשון זה, בצורה בלתי ישירה, בצורה עקיפה, חלוקה של חוברות. מין חוברות כאלו שמחלקים בבתי הכנסת הצבאיים, או דפי פרשת השבוע שמחלקים גם כן בבתי הכנסת הצבאיים שבהם היו חומרים פוליטיים די מפורשים. כמו העובדה שנאמר שמה שהפלסטינים הם כמו הפלשתים שגם הם חדשים מקרוב באו ומקומם לא שמה, בעצם זרים שנטועים על אדמתנו שלנו וברור שהאדמה הזאת צריכה לחזור אלינו. היה גם כמו מין ראשי תיבות כאלה של נצרים תיבנה ותכונן, שהכוונה כמובן להתנחלות נצרים.

מה היו בדיוק הדפים האלה?
יש עלונים שהם לקראת פרשת השבוע, דומים מאד במתכונתם לכל מיני עלונים שרואים בבתי כנסת אלא שהם עם חותמת של צה"ל והרבנות הצבאית, שברבנות הצבאית יש מדור שקוראים לו: 'תודעה יהודית לצהל מנצח' שזה בעצם המדור שאחראי על ענייני המוטיבציה ופתרון בעיות של מוסר ולחימה וכל מיני דברים כאלה לחיילים.

איזו בעיה הייתה לך עם זה?
באופן אישי אני חושב שמה שמפריע לי בתור אזרח במדינה דמוקרטית בעניין של חלוקה של עלונים בעלי אופי פוליטי עם חותמת של צה"ל, שזה גוף שאמור להיות א-פוליטי. זה בעצם הנקודה. אני חושב שאין מקום להבעת דעות בעלות אופי פוליטי מובהק, שבין אם אני מסכים איתן ובין אם אני לא, אני חושב שאין להם מקום במסגרת של צבא. לא ייתכן שמג"ד יבוא לחיילים שלו ויגיד: עכשיו אנחנו צריכים לבוא ולחזור לישוב נצרים, זה המשימה שלנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לחזור לבנות את הישוב נצרים. הרי ברור, מג"ד שיגיד את הדבר הזה יחטוף מינימום הערה וסביר להניח שאף למעלה מזה. ופה באים לך מוסד רשמי שקשור בעבותות לצה"ל, פועל בשם צה"ל, ומחלק את אותם מסרים ואין פוצה פה ומצפצף. ופה אני חושב שזה מה שהפריע לי.
...הדבר השני, האמצעי היותר ישיר שנתקלנו בתופעה הזאת היה כשאנחנו התאמנו באחד השטחים בצאלים. בדיוק סיימנו תרגיל והתכוננו לקראת התרגיל הבא ואז הגיע אלינו קצין מהרבנות הצבאית עם דרגות, עם מדים והכל ושאל אותנו אם אנחנו מוכנים לשמוע שיחה של רב. שאותו רב היה על אזרחי. ואנחנו הסכמנו. אז הגיע אדם שהציג את עצמו בתור הרב חן, זה היה שמו, הוא בא כאמור על אזרחי והוא דיבר אלינו. השיחה שלו בעצם הייתה, דיבור בנקודות. הנקודה הראשונה שעברה כחוט השני בדבריו ואחרי זה רואים אותה גם בעלונים מי שמעיין בהם, היא הנקודה של קדושת עם ישראל. הוא ניסח את זה בצורה הבאה: הוא אמר כשאנחנו נכנסים אנחנו צריכים לדעת שאין חשבון עוונות. המשמעות של אין חשבון עוונות, כאן אני גולש לאיזושהי פרשנות, אבל אני חושב שאי אפשר לברוח ממנה כי אחרת לא מבינים מה הבעייתיות באמירה הזאת. כשרב אומר 'אין חשבון עוונות' הוא אומר בעצם, והוא חזר ואמר את זה מספר פעמים, הוא אמר: תאמינו לי, אני רב, אני יודע, אל תדאגו-אין חשבון עוונות. המשמעות היא שכשאדם נכנס עכשיו לאזור שהוא כמובן מסוכן מאד וכולם חוששים להיכנס ואף אחד לא יודע מה הולך להיות ומה העתיד צופן לנו, מן הסתם יש פחדים. והפחדים האלה מלובים על ידי זה שכל אחד יש לו את העבר שלו ואת המעשים שהוא מתמודד איתם וכמובן שיש איזשהו חשש קמאי שאולי זה המקום שבו יפרעו מכל עוונותיי. אז כנגד זה מגיע אותו רב ואומר: אל תדאגו – אין חשבון עוונות. זה ברמה הכי בסיסית שאני חושב שהכוונה. אני לא רואה דרך אחרת לפרש את זה. אלא מאי? האמירה הזאת טומנת בחובה גם אמירה על העתיד. כיוון שאם באמת אין חשבון עוונות על מה שעשיתי, מטבע הדברים גם אין חשבון על מה שאני עתיד לעשות ומה שאני הווה לעשות. כלומר, בעצם אנחנו גם צריכים לדעת שמה שלא נעשה, יהיה בסדר.

היה איזה דיבור על הפלסטינים? מה הוא אמר עליהם?
נקודה נוספת שהיתה שם היא שאותו רב אמר שאנחנו בעצם נלחמים מלחמת בני האור בבני החושך. מלחמת בני האור בבני החושך, זאת לשון שהיא מאד משיחית. זו מלחמה שהיא לקראת הגאולה. זאת נקודה אחת שאני חושב שהיא לכשעצמה שערורייתית. עוד פעם, אנחנו רואים איזושהי שפה שהיא לא מקובלת על כולם, שהיא בפירוש דעה שהיא לגיטימית, אין לי איתה שום בעיה, רק שהיא לא יכולה לקבל איזושהי חותמת, היא לא יכולה להיאמר באיזושהי מסגרת צבאית. כמוה כדעה פוליטית. אבל הנקודה היותר מטרידה אפילו מהנקודה התיאולוגית הזאת היא הנקודה שבעצם יש פה דמוניזציה של הצד השני. יש פה בעצם הפיכתו של הצד השני בכלל, של בני אור-אנחנו בני ישראל והצד השני שאותו אנחנו מכנים בני חושך. וזאת התייחסות מאד בעייתית. כי ההתייחסות לבני חושך היא התייחסות של בני חושך. אין הפרדה. כלומר ההפרדות שהיינו מצפים לראות בין אזרחים ובין זה. כלומר יש פה עם אחד שנלחם בעם שני, על ההשלכות הגאוליות של זה. אבל זאת בעצם הנקודה, יש פה גם תעמולה דתית. כלומר הצבא זה לא דרשה של אמנון יצחק, לא בשביל זה אנשים מתגייסים, לא בשביל זה בסדר להתחיל לייהד, לגייר ולהחזיר בתשובה אנשים במסגרת של מדים.

היו רבנים של הצבא שהסתובבו שם והתפללו ונתנו חיזוק רוח... ובפנים מגיעים רבנים לדבר איתך. הכניסו רב לבית והוא התלהב מזה שהוא בשטח עם הלוחמים והוא שם קרמי, פעם ראשונה בשלושים שנה והוא ישב עם החיילים לשיחות. הכניסו גם ספרונים של אגף ברבנות הצבאית, אגף שאחראי על חוברות עם מאמרים.

מה היה שם?
מאמרים על המבצע, על חשיבות השירות של עם ישראל שנרדף כל השנים ומגיע עכשיו לארצו וצריך להיאבק על זה. כל השטאנצים הידועים, לקשר את זה לשואה ולהגנת האל וגם בגלל שזה בעזה, אז כל החיבור לגוש קטיף. שאנחנו חוזרים לגוש קטיף, לנצרים. אחרי שיצאתי, ראיתי כתבה על מישהו שפונה משם והניף מחדש את דגל ישראל על גגות נצרים. אלה מאמרי דעה ותכנים שמסיתים את הפוקוס מהתפיסה הממשית של ארגון טרור שנמצא בתוך אוכלוסייה. המג"ד אמר בהתחלה שנכנסים כדי להפסיק את ירי הקסאמים, אבל החוברות דיברו גם על לחזור חזרה למקורות, צדק היסטורי ודברים כאלה.

אנשים קראו את זה ממש?
כן. זה מה שהיה לקרוא. היה את זה, תהילים ועיתון. מפקד אוגדת עזה נתן פקודה שאסור להכניס עיתונים לשטח. היה עיתון אחד שהוברח עם האספקה באכזרית, זה היה עיתון של יום שני שקראנו כל השבוע. מי שידע לקרוא ערבית יכול היה לקרוא את הספרים שיש שם.

חוץ מהחוברות, הרב נכנס גם לשיחות עם חיילים?
איתי לא, אבל שמעתי מחברים שלי. הרי הבתים היו מגננים ואי אפשר לצאת החוצה, אז בדרך כלל אוכלים או מנקים את הנשקים או מתעפצים, אז פתאום נכנס הרב ואוספים את כולם ומושיבים אותם בסלון של הבית והרב מדבר.