לפני כחודשיים, בעיצומו של העליהום הגדול על ״שוברים שתיקה״, הצטרף העיתונאי ארי שביט לביקורת על פעילות הארגון בחו”ל. “כשובר שתיקה ותיק אני מקווה ששוברי השתיקה החדשים ימצאו דרך ראויה יותר ונכונה יותר לומר את דברם”, כך כתב. לדבריו, הוא מבין את המוטיבציה שלנו לספר על המציאות בשטחים – אבל “לא אוהב” את העובדה שאנחנו מדברים על הכיבוש גם בשפה האנגלית. 

לאור זה, מעניין היה לקרוא את מאמרו האחרון על פועלו בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. שביט מספר שפגש אלפי סטודנטים בעשרות קמפוסים בשנה האחרונה. כאשר נפגש עמם, אפשר לנחש, שיתף אותם שביט בידע שלו ובדעותיו על המצב בישראל. יש לתהות מדוע דבריו של שביט ראויים יותר להישמע בחו”ל מאשר דברי שלי ושל חבריי לארגון – מעל אלף חיילים ששירתו בעשור האחרון בשטחים. 

עם זאת, כמי שפועל כבר שנים בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם במסגרת פעילותי ב’שוברים שתיקה’, אני סבור ששביט אכן זיהה את הבעיה המרכזית העומדת בפני אלה המבקשים לשמר ולחזק את הקשר בין ישראל ליהדות ארה”ב: המשבר המתפתח בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל, על רקע מדיניות הכיבוש הישראלי בשטחים. מדיניות הכיבוש, כמו גם העמדות הקיצוניות והמשיחיות שמשמיעים בכירי הממשלה על פני במות בעולם, מקשים על יהודים ליברליים לתמוך במדינת ישראל ולהזדהות איתה. בעוד ממשלת ישראל מקדשת את הרעיון של “עניי עירך קודמים”, מסתגרת בבידודה הבינלאומי ומתרחקת בקצב מהיר מערכים ליברלים שמנחים את העולם המערבי, דווקא יהודים אמריקאים, כמיעוט במדינתם, מקדשים את הרעיון של “תיקון עולם” ורואים זאת כמצווה ארצית יום יומית. דיכוי שיטתי של עם אחר ללא סוף באופק אינו משתלב עם תפיסת העולם הזו וכל מי שמכיר את השיח הפנימי בקרב חלק גדול מיהדות ארה”ב מבין שזו בעיה אמיתית. 

שביט מגדיל לעשות ומציע פתרון – הקמת ״חיל השלום היהודי״ בניסיון לשפר את תדמיתה של ישראל במקום לטפל בבעיה עצמה. במקום לומר בקול ברור שצריך להילחם בכיבוש למען עתיד ישראל והקשר החשוב שלה עם יהדות העולם – שביט רוצה לשלוח יהודים לירוחם, אוקראינה וקמבודיה בשם ״ההסברה״. שביט מבקש למעשה להדביק פלסטר מגושם על השטחים, אך מיליוני פלסטינים מחוסרי זכויות לא יעלמו, ולא יעזרו כל הסחות הדעת שבעולם. כדי שמדינת ישראל תהיה מזוהה עם ״זכויות אדם, צדק חברתי, טיפוח סביבתי וניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר” היא למעשה צריכה להיות כזו באמת ולא רק לעשות כאילו היא כזו. 

בגישתו מיישר שביט קו עם מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית שבנסיונה להסביר את הכיבוש ואת מפעל ההתנחלויות פועלת לבטל כליל את ההבחנה בין ישראל לשטחים הכבושים. הממשלה מציבה בפני יהודי העולם שתי אלטרנטיבות- או שאתם איתנו ועם ההתנחלויות ועם הכיבוש או שאתם נגד ישראל. זוהי גישת הסברה שבאופן פרדוקסלי מחזקת מאוד דווקא את תנועת החרם בחו״ל הטוענת כי תמיכה בישראל משמעותה תמיכה בכיבוש וההפך. במקום להתקדם לפתרון על קווי 1967 – חזרנו אחורה להילחם על זכותנו להתקיים בקווי 1948. 

זו בדיוק הסיבה שבגללה גם ״שוברים שתיקה״ פועלים באנגלית בארצות הברית. אנחנו מאמינים שחייבים להראות לעולם שיש גם דרך אחרת להבין את מה שקורה היום בישראל. אנחנו מסבירים לקהל שלנו שחשוב להפריד בין ישראל הצודקת לישראל הכובשת. כישראלים וחיילים לשעבר, אנחנו מבקשים להבהיר מהו הכיבוש ומדוע חשוב להפריד אותו מהדיון על עצם קיומה של ישראל. אנחנו אומרים להם שאנחנו אוהבים את ישראל – ושונאים את הכיבוש. 

בימים אלה אני לומד באחד הקמפוסים האלה בארה״ב ששביט נוהג לבקר. השבוע יצויין כאן שבוע האפרטהייד הישראלי ואני לא אשתתף בו. כישראלי שמקדיש את חייו לשיפור עתידנו במדינה, אני מתנגד נחרצות לרעיון של טשטוש הקו הירוק. לכן אני גם לא אשתתף בנסיון של שביט לעשות בדיוק את זה על ידי הקמת ״חיל השלום היהודי״. שביט, אם אתה עדיין כמה לפתרון אמיתי לבעיית הקיום של ישראל או קשר בין ישראל לתפוצות או קיומה הדמוקרטי של ישראל וסבור שחייבים להפריד בין זכותה של ישראל להתקיים כמדינת היהודים לבין פרק הכיבוש בשטחים אז אנא, תאמר זאת מפורשות במקום להמשיך לתקוע עוד מקלות – הפעם באנגלית – בגלגלי המאבק לסיום הכיבוש.