הייתי שם. במבצעים עם שמות אחרים כמו "חומת מגן", "אגרוף הברזל" ושמות נוספים יצירתיים פחות או יותר מ"עופרת יצוקה". ראיתי הכל דרך המשקפיים המאובקות, המדים המטונפים ספוגי הזיעה, מאחורי תת המקלע שלי, שהקנה תחושת ביטחון במשקלו הכבד, בידיעה שבהינף קל של האצבע המורה יכולתי לשחרר יותר מ 10 כדורים בשנייה לתוך תערובת של בשר, עצמות ודם של כל מי שיעז לעמוד בדרכי. באפוד שלי היו 2 רימונים חיים אותם יכולתי להשליך מבעד לכל פינת רחוב שמאחוריה חשדתי שמסתתרים מחבלים, אם ראיתי אותם, ואם רק חשדתי. בנגמ"ש עמדו לרשותי רימונים וקליעים נוספים ככל שיכולתי לסחוב.
הייתי שם. ניצלתי כל שנייה פנוייה שנתנו לי המפקדים כדי להתקשר הביתה, לחברה, למשפחה, כדי להגיד "הכל בסדר, אל תדאגו", לא כדי להרגיע אותם, אלא כדי לקבל את האישור: אתה הגיבור שלנו, יצאת להגן על המדינה ואנחנו מאחוריך, איתך. ניתנה ההסכמה המורבידית שבשתיקה שאם אמות, אמות כגיבור מלחמה. בלילה שלפני היציאה ניהלנו את אותן שיחות שאינספור חיילים לפנינו ניהלו, רגע לפני אינספור מתקפות אחרות שאליהן יצאו חיילי צה"ל בגדה המערבית ברצועת עזה. זרקנו משפטים ציניים שהיינו רוצים שיכתבו לנו על הקבר. חשבנו איזה מהחברים שלנו ינצל את רגעי המשבר של החברה. זו הייתה שעתו היפה של ההומור השחור כשהתווכחנו עם איזה מספר של גפיים תסכים לקבל אותנו בחזרה החברה בבית ולמה. נהנינו מהאבסורד שבסיטואציה.
לקחתי בזה חלק. לא מתוך כפייה, לא כי הייתי חייב, אלא מרצוני החופשי. מהתאווה לאקשן, מהתשוקה להיסחף במחול השדים של כדורים שורקים, דם וזעקות, גבורה, ציונות, הגנה על המולדת, הרצון להרוג את אותו אוייב עליו סיפרו לנו הרבה כל כך ומעולם לא ממש ראינו. נזכרתי בטקסים שערכו בבית הספר התיכון בו למדתי לזכרם של בוגרי בית הספר שנהרגו במלחמות ישראל, למען ההגנה על המולדת. נזכרתי במדריך מהצופים שהיה מגיע לבקר בשבתות על מדי א', עם הנשק המצוחצח. הוצפתי עונג כשעלתה בי המחשבה שעכשיו אני ההוא שכל כך רציתי אז להיות.
רצתי אחרי ילדים משליכי אבנים בפאתי שכם, עוצר בכל פינת רחוב, כדי להדביק את הנשימה שלי ולהשליך לעברם עוד ועוד רימוני גז מדמיע, חציתי גבול קטן כשהשלכתי רימון הלם על ילד שנדחק לפינת רחוב בידיעה שהרימון יתפוצץ ממש עליו, חציתי גבול קטן כשניסיתי להתקרב ככל האפשר לאותם ילדים כדי שפגיעת הכדור מצופה הגומי תכאיב להם ככל האפשר.
ישבתי שם בפטרול מסביב להתנחלויות בדרום הר חברון, מסייר עם הג'יפ הצבאי מסביב למאחזים הבלתי חוקיים, מגרש מדי פעם חקלאים פלסטיניים שבאים למסוק את עצי הזית שלהם שהתעוררו בוקר אחד ומצאו את עצמם במה שלו קראנו "שטח צבאי סגור". הבטתי לפלסטיני עין בעין, שמעתי את זעקתו, ראיתי את ילדיו ממררים בבכי כשעצרנו אותו, את השנאה ההולכת וגדלה בקרבם כלפינו עם כל עונת מסיק.
חציתי גבול נוסף כשעמדתי על הגג בחברון וריססתי רימונים חיים עם המקל"ר, מדי פעם כששעמם לי החלפתי עם החבר ליד וחזרתי לרסס כדורים חיים עם המקלע שלי. ההוראה הייתה לירות ירי מניעה על בתי אזרחים. להבהיר לצד השני שעל כל כדור שהם יורים אנחנו נירה אלף. בעל הבית השתגע. אני מקווה שאף אחד מאותם תושבי הבתים לא היה משוגע מספיק כדי להישאר בבית. אני מקווה שהיה להם לאן, או איך ללכת או שלא היה "עוצר מסיבות ביטחוניות" באותו רגע והרשינו להם ללכת.
כבר לא נותרו לי גבולות לחצות כששכבתי שם על הגגות ברמאללה ויריתי עשרות אלפי כדורים חיים לעבר אינספור חלונות של בתים. ההוראה הייתה להרוס כל מה שיכול היה לשמש כמחסה לירי. חלונות הבתים היו "מחסות ירי פוטנציאליים" ולי היה תת מקלע שירה כמעט אלף כדורים בדקה. הייתי האדם המושלם למשימה. אני מקווה היום שאף ילד לא הציץ מבעד לחלון ברגע הלא נכון כדי לראות מה התרחש בחוץ.
היום קוראים לזה "עופרת יצוקה" ועד לרגע כתיבת מילים אלו נהרגו כתוצאה מאותה גחמה פוליטית 900 בני אדם ברצועת עזה. אפילו צה"ל מודה שרובם המכריע אזרחים. נוספים לכך 5 הרוגים ישראלים, חיילים ואזרחים.
כיום, מביתי בבאר שבע, בשעה שמידי פעם מיללות האזעקות ואני מוצא עצמי רץ למקלט, להתגונן מפני רקטות הקסאם, ברור לי שבמתקפה הזו, ממש כמו במתקפות שקדמו לה על רצועת עזה, ניצח העם הפלסטיני. למעשה הם ניצחו באותה שנייה שבה שחרר גם הפעם, אחד מטייסינו את פצצת הטון הראשונה על בניין מגורים, פצצת הטון הראשונה מתוך כמה אלפים, אני מניח. מוסרית, הובסנו בנוק אאוט. נתנו לעצמנו להישחק מבחינה ערכית עד לנקודה בה גם היום, שבועיים מתחילת המתקפה על מחנות הפליטים בעזה, כשהמספרים הם 900:5, עם ישראל נלחם במלחמת ההסברה ורוחץ בניקיון כפיו. הבטנו סביב בעודנו גולשים במורד המדרון החלקלק של תאוות הכיבוש, השחיקה המוסרית והריקבון הערכי ובמקום לנעוץ ציפורניים בקרקע ולטפס מעלה בחרנו לנעול זוג מגלשיים ולהאיץ מטה.
לא נותרו לנו גבולות מוסריים לחצות. נותר לנו רק לשוב לגבולותינו, לחזור לעצמנו, ללמוד למתוח קווים אדומים ולא למחוק מתוך קלות של לחיצה על ההדק את כל מה שמעבר לקו הירוק.
כלוחם לשעבר ומורה לעתיד במדינת ישראל, המתגורר בבאר שבע המותקפת על ידי קסאמים בימים אלו, קל לי לדמיין כיצד תיחרט המתקפה הנוכחית בתודעה הישראלית ובספרי הלימוד. "מבצע הכרחי" יהיה כתוב שם, שבא על מנת לחסל את משגרי הקסאם, את קיני הטרור של החמאס. "מיטב בנינו יצאו לקרב, לחמו כאריות" יהיה כתוב שם. "העורף הישראלי הפגין עוז אל מול מטחי הקסאמים ששוגרו לעבר הדרום".
בדקות הארוכות בהן אני מבלה במקלט בימים אלו, תמונה אחת עולה בראשי, 235 הילדים שמתו עד כה בעזה, פחות משבועיים מתחילת המבצע. אני מדמיין את הכיתה שלי, 30 ילדים, 8 פעמים, מתים. ואת הוריהם הממררים בבכי, נשבעים בחייהם לנקום את מותם. וברור לי, שלא ייתכן, שזו הדרך למנוע ולו לרגע אחד, מאנשי החמאס מלירות עוד טילים על העיר שלי. על ילדי בית הספר שלי.
