כשאני מסתכל על לאן הולך הדגש התקשורתי סביב סרן ר', יש לי תחושה כבדה שמסתכלים פה על הדבר הלא נכון
זה מה שאמרתי לאבא שלי אתמול בערב, בעת צפייה בחדשות. אולי זה בגלל גילי הצעיר (23) אבל אני לא מצליח למצוא מילים אחרות. כשאני מסתכל על לאן הולך הדגש התקשורתי סביב סרן ר', יש לי תחושה כבדה שמסתכלים פה על הדבר הלא נכון. לפני הודעת והודאת הרמטכ"ל על התחקיר הלקוי, לפני השידור "בעובדה", לפני החגיגה בכפר, לפני התחקיר הלקוי, אפילו לפני וידוא ההריגה – נהרגה ילדה בת 13 שהלכה לבית הספר. נראה לי שקצת שכחנו את זה.
זה לא תמיד היה כך. פעם הצבא השקיע מאמצים בכדי להוכיח שהקליעים שהרגו את הילד מוחמד א-דורה לא נורו מקנים של חיילי צה"ל. זאת מתוך רצון ברור שצה"ל לא יצטייר כצבא ההורג ילדים. ובכן, כיום, כבר אין חשש כזה לתדמיתו של צה"ל. מה שנהייה חשוב זה האם העביר ר' את הנצרה למצב אוטומט וירה בגופה מתה.
יש כאן שלושה קורבנות. הראשון היא הילדה אימן אל-המז. היא לעולם לא תסיים לימודים, תלך לאוניברסיטה, תתחתן ותקים משפחה. ברור שבתגובות יהיה משהו כזה: "טוב מאד! ככה הם לא יהיו חמאסניקים!" לאלו שחושבים כך, אני מפנה את משפחתה של אימן שלבטח לא יהפכו עתה לשוחרי שלום, וכנראה יפנו את מרצם בלפגע בכולנו. הקורבן השני הוא המ"פ, סרן ר'. דרוזי (למי אכפת?!) שהתגייס לצה"ל, נהייה קצין חשב שהגן על המולדת בכך שהרג ילדה מסוכנת שנכנסה לאב"מ . רק ברגע של חולשה או שכרון חושים "השתמש באופן לא נכון בנשק" ועל כך הוא נשפט.
הקורבן השלישי זה אנחנו. לנו, אזרחי ישראל, היה פעם צבא שממנו שאבנו הרבה גאווה. הצבא הזה הביא לנו עצמאות, הביס את כל צבאות ערב ב-6 ימים, הצליח להפוך את המצב הנוראי של מלחמת יום הכיפורים לניצחון, הצליח להרחיק את אש"ף מגבול הצפון ואף הצליח להביא בטחון יחסי לאזרחים ב-4 שנים האחרונות. אבל היום אנחנו עומדים מעל גופתה של ילדה בת 13 (שנראית כמו בת 10) אחרי שמוצב שלם ירה עליה ואומרים: "כל הכבוד לצה"ל".
